בכל פעם שאני נמצאת בכיכר החטופים או מול שער בגין וצועקת "את כולם עכ־שיו!" אני נזכרת איך בעסקה הקודמת, שבמהלכה שוחררו טיפין־טיפין הנשים והילדים, הצלחתי גם ליילל מול הטלוויזיה וגם להחניק בהלה איומה. אני מתביישת לומר זאת, אבל באותם ימים קצת יותר התקשיתי להיות בעד עסקת חטופים.
כשאני מסתכלת היום על זעקתן של משפחות החטופים, אני זוכרת היטב שיש ביניהן מי שהצביעו ליכוד כל חייהם, יש ביניהן אבות ואמהות שהעריצו את ביבי וחשבו שהוא מלך מלכי המלכים. ומנגד, אני זוכרת היטב את חברו של בני, שנפגע קשה בארבעת גפיו ונמצא כבר קרוב לחמישה חודשים במחלקת שיקום - מי יודע אם אי פעם יעמוד - שאמר לו באחד הביקורים: "אם לא ננצח את חמאס אני לא מבין בשביל מה נותרתי נכה".
הייתי שמחה אם היינו מצליחים לשאול לא מי צודק, אלא מי מרוויח מהזעם המכלה שאותו אנחנו מפנים זה כלפי זה, איך הוא השתרש כך וגדל. ראש הממשלה מקפיד להיפגש עם אנשי ה"לא לשווא" המתאימים לצרכיו. הוא הקיף עצמו באנשים אלימים, חסרי אחריות - חלקם פושעים ממש - שעוזרים לו לשמור עלינו מסוכסכים וזועמים.
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 09:55, 09.05.24
