"אונדולה"
חלפו כבר בוודאי שבועות, חודשים, מאז שאני נעול בבדידות הזאת. עדיין אני חוזר ונרדם ומתעורר שוב, ורוחות הרפאים של העֵרוּת נכרכות בהזיות מנומנמות של חשיכה. כך חולף הזמן. נדמה לי שבחדר הארוך והעקום הזה כבר גרתי מזמן. אני מזהה את הרהיטים האלה – גדולים מדי, מזדקרים אל התקרה – ואת ארונות הבגדים האלה, העשויים מעץ אלון פשוט, דחוסים בגרוטאות מאובקות. מנורה ענקית מרובת־צלעות, עשויה מפח אפור, משתלשלת מן התקרה ומתנודדת בקלילות. אני שוכב בפינת המיטה הצהובה הארוכה, וגופי ממלא בדוחק רק שליש משטחה.
יש רגעים שבהם נדמה כי החדר, המואר באור הצהוב של המנורה, נעלם מעיניי אי שם. תחת משא המחשבה המכביד אני מרגיש רק בקצב הרגוע והעוצמתי של הנשימה שלי, המרומם בהתמדה את החזה בקצב הרגיל. בהתאמה לקצב הזה זורמת נשימת כל הדברים. הזמן זולג החוצה בשריקה חד־גונית של מנורת נפט. מכשירי חשמל ישנים מתפצחים וחורקים בתוך השקט.
הסיפור המלא מחכה במוסף "ספרות ותרבות" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
