מתוך "דמות נשית חזקה" מאת איילת גונדר–גושן:
בעיר הזו השמש שקעה שעתיים מוקדם מדי והבוקר עלה שעה מאוחר מדי, אבל זה עוד היה נסבל. מה שלא היה נסבל זה הריח. ההיעדר שלו. בעיר של הסופר האוויר והים היו מלופפים זה בזה, מעורבבים אחד בשני כמו גבר ואישה שרק הכירו ועדיין רוצים מאוד. אבל בעיר הזו, הרחוקה, האוויר והים היו כמו גבר ואשה אחרי ריב מכוער, רחוקים ועוינים. כשהזמינו אותו לכאן הוא דווקא שמח. באתר האינטרנט ראה את העיר וראה את הים, ולמרות שזו לא הייתה העיר שלו, וזה לא היה הים שלו, עדיין היה משהו בצירוף המוכר של עיר וים שגרם לו לחשוב שירגיש פה בנוח. זה היה לפני שידע על השמש ששוקעת מוקדם מדי ועל הריח שחסר. לשמש עוד אפשר להתרגל. אתה מדליק את האור בחדר, או מסובב את מחוגי השעון שעתיים קדימה, כאילו שבאמת אפשר ככה, בשני סיבובים, לדלג יבשות וימים. אבל האוויר כאן הריח אחרת, והאוויר זה הכל. הוא ספר את השעות עד שיוכל לחזור הביתה.
בשש בערב לבש את הג'קט המכובד ואת החיוך העניו שקופל בכיס של הג'קט, ויצא אל אולם הכנסים. הפקידה במלון ציירה לו מפה מבעוד מועד, והוא הגיע לשם ברגל בלי לטעות אפילו פעם אחת. הוא היה גאה בעצמו על כושר הניווט שלו, ומאוכזב מהעיר הישרה, המשעממת, שאף קפל חבוי לא נגלה בה לפתע להטות אדם ממסלולו. המנחה קידמה את פניו בלחיצת יד אינטימית, לחשה באוזנו שחשה שהספר נכתב ממש בשבילה, ואז הסמיקה, כאילו נוכחה שאמרה יותר מדי על עצמה ופחות מדי על הספר, ובתנועת יד מהירה, כמעט זועפת, תחבה לידו את העותק הזר ואמרה, "אלו הקטעים שתיכננתי לקרוא". הוא פתח את הספר ששמו התנוסס עליו מבלי שיוכל לקרוא בו מילה אחת, ובהה בפסקאות שהודגשו בטוש צהוב זוהר. בקלות יכול היה לבקש ממנה שתאמר לו מה בחרה. האנגלית שבפיה הייתה טובה דיה כדי להשיב לו. אבל הסופר עשה את היום כולו שקוע בשפה שאיננה שפתו, בראיונות ובמפגשי קוראים ובביקור הקטן במוזיאון העירוני, ועל אף שהיטיב להתבטא באנגלית בכל זאת חש עצמו מיוגע מעט, כאילו נכנס לשחות כשכל בגדיו עליו. העדיף לנחש אם כך — הביט באישה שמולו וניסה לשער, אילו מכלל השורות שכתב תישא חן בעיניה דיה כדי להיצבע צהוב ולהיקרא לפני קהל המתכנסים. והיא, אולי הרגישה את מבטו בולש אחריה, אמרה: והכי אהבתי את לילי.
המוסף המלא מחכה בגיליון יום כיפור של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
