קחו את חוק החמץ בבתי החולים, אוקיי? בחיי שהייתי מוכנה לקבל אותו, הרי יש בו היגיון. אנשים רתוקים למיטותיהם. אין להם אפשרות ללכת, אין להם אפשרות להסב מבט. בית החולים הוא ביתם כרגע. הקושי של אנשים מאמינים לחיות בין ארבע קירות חמץ הוא באמת גדול. הגיוני להוציא אותו מבתי החולים ומשאר המוסדות הציבוריים שבהם תקועים אנשים בלי יכולת בחירה. אבל מה שלא הגיוני הוא דווקא החוק הפועל כעת. מה הקטע עם לאסור על בעלי עסקים פרטיים למכור חמץ? מה זה "חשש לפגיעה ברגשותיהם של הדתיים", שעליו הוא נסמך? לא יותר פשוט להשתלט על הרגשות ולהורות להם לא להיפגע? מה אם להמשיך פשוט ללכת? יש לכם רגליים, יש לכם יכולת בחירה. 2,000 שנה שמרתם על כשל"פ בזמן שחציתם את הקולחוז על חמור וראיתם אנשים אוכלים פיתות עם בשר חזיר בפסח, מה קרה?
אם לא הייתי מרגישה, אני חושבת שכולנו, שכל דרישה ל"התחשבות" היא נקודת התחלה למסע כיבוש נוסף, בכיף היינו מתחשבים; אם לא היינו חוששים מהשתלטותה של הדת בצורתה הבצלאל־סמוטריצ'ית והשמחה־רוטמנית ונוכחים שוב, ואז שוב, בקשר המצמית בין שקיעתנו המוסרית ושחיקת ערכי הדמוקרטיה לבין היהדות כפי שהיא מיוצגת על ידי משוגעי הלאומיות, מפנטזי המשיחיות, חברות הכנסת הגזעניות, הרבנים החשוכים, ערוצי התקשורת הרעילים; ואם לא הייתי מרגישה שכל הזמן, מהבוקר עד הלילה, משקרים לי, צובעים לי את המציאות בסגול לילך כמו צבע שיער ראשו של המנהיג העליון - הייתי יכולה להיות הרבה יותר חמודה, הרבה יותר מתחשבת. אבל אפילו המושג "התחשבות" עבר טיפול המרה. כי הרגשות העדינים המבקשים התחשבות הם מאה אחוז בוז כלפיי, כלפי ערכיי, כלפי העדפותיי ואהבותיי.
בסיום חג הפסח של ילדותי כל ילד שקל בממוצע שני קילו יותר. בממוצע, כי יש מי שאכלו, כלומר אכלה, יותר. אכלתי מצות לא כי פחדתי מחמץ, אלא כי מצות עם חמאה היו פירות העונה. כי מחזוריות, כי טעים, כי אמא שלי. אבל השנה לא רק שלא יכולתי לקרוא את ההגדה מרוב שכל משפט בה היה טריגרי בטירוף, גם לא נגעתי במצות. גם דיכאון וגם להשמין? לא, לא, יש גבול.
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה במוסף ״7 ימים״ בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 10:53, 24.04.24
