ישראל נמצאת במלחמה הקשה ביותר מאז מלחמת העצמאות. מבחינת מספר החללים, בצה"ל לבדו, המלחמה הכבדה ביותר מאז מלחמת יום הכיפורים. פוליטיקה של שכול היא עובדת חיינו. מאחוריה מסתתרות שאלות קנטרניות, לעיתים כואבות: מי תורם יותר ומי פחות. מי מונצח ומי פחות. את מי הממשלה מחבקת, וממי הממשלה מתעלמת. בראשית המלחמה בקע קול חזק של הלוחמים. בתמצית, הוא אמר שכולנו אחים. שבשטח כל הוויכוחים נראים מטופשים מול אתגר קיומי. אך ככל שהחיים התמשכו – הם לא חזרו למסלולם – הקול הצלול נבלע בהוויה הישראלית המפולגת.
פרופ' יגיל לוי מהאוניברסיטה הפתוחה, המומחה הבולט בישראל ליחסי חברה־צבא, אומר שאין בכך כל חדש. ההפך: "אחרי סיומן, מלחמות מעוררות מחלוקת", אומר לוי. "יש ניסיון לייצר נרטיב המשתיק מחלוקת ומייצר אחדות מזויפת. 'שקט יורים' ו'ביחד ננצח'. היה לזה היגיון רב מאוד – שאני לא תומך בו – אם רוצים להשתיק כל התנגדות למלחמה עצמה. אני לא קונה את הטענה שכאשר ביחידה משרתים יחד ימין ושמאל יש לכך משמעות פוליטית. ברור שיש אחוות לוחמים, לכידות גבוהה של מה שמכונה 'היחידה הראשונית'. אך זו מתפרקת במהירות ביציאה משדה הקרב. אם הייתה לזה משמעות, לא היית רואה את החברה הישראלית נקרעת בשנות ה־70 וה־80 אחרי מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה. לכאורה כולם שירתו יחד, אבל כאשר הם השתחררו, כל אחד קידם את האג'נדה שלו".
למעלה משני עשורים, עוסק לוי במיפוי קשה ורעיל: מי הם חללי צה"ל. מאילו חלקים של החברה הישראלית הם מגיעים, ומה זה אומר עליה – ועל הצבא. תוצאות המיפוי של לוי הופיעו אצלנו לפני שנתיים, בטור של חן ארצי סרור. הוא התחיל במיפוי החללים בשבוע הראשון של מלחמת לבנון הראשונה, ב־1982. זו נקודת הייחוס. מאז הוא ממשיך לעשות זאת. בעשורים שחלפו מאז, ישראל הפכה למדינה המכורה לפוליטיקת זהויות; לשבטיות גמורה. ועדיין, בכל פעם שלוי מפרסם את נתוניו, מתעוררת מהומה. זהות היא עניין מורכב, מרובה רבדים; כל הנופלים הקריבו את חייהם בשירות המדינה. מה זה חשוב, יגידו ישראלים שמאמינים ב"כור ההיתוך" הוותיק, להתחיל ולבדוק – מי מהנופלים אשכנזי, מזרחי, מי דתי ומי מתנחל. ואיך אפשר לדעת, ממילא, כאשר החברה הופכת למגוונת יותר.
מתוך הטור המלא של נדב איל במוסף לשבת בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
