בדרך כלל אני לא טורחת לצפות בכל סרטוני הזיכרונות שהטלפון שלי מכין לי בלי לשאול אותי אפילו. נתחיל בזה שאני בכלל לא מצלמת כלום בסלולרי שלי, יותר משתמשת במצלמה בתור מראה כדי לגלות אם הליפסטיק שלי לא מרוח, מה שאומר שיום אחד פתחתי סרטון שהסלולרי קרא לו בגנדרנות "רגעים חמימים של בית" רק כדי לגלות אוסף תמונות מאוד לא מחמיאות שלי פוערת לרווחה את הלוע שלי כמו איזה חמור פסיכוטי. וגם לסרט הזיכרונות החדש שהאייפון שלי יצר לי הוא נתן שם מטופש כדרכו בקודש. הפעם זה היה "אוקטובר 2023 - מגלים מחוזות חדשים". "איזה מחוזות חדשים בראש שלו", חשבתי. "איפה כבר היינו לפני שנה? בתור למשאבה בתחנת הדלק מול הבית?"
ובכל זאת פתחתי את הסרטון כדי לראות איפה רן ואני היינו בדיוק לפני שנה. אולי כי כבר עכשיו ברור לי שהאישה שהייתי רק לפני 365 ימים? היא השתנתה מאוד. טיב השינוי לא ברור לי עוד, המלחמה היא עדיין אירוע מתגלגל ובתוכו אני נעה כמו איזה כתם מטושטש שאת פרטיו המדויקים אני לא מצליחה לתפוס.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון החג של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן