העובדה היא שהמוני ישראלים מרגישים צורך לבקש סליחה ממי שאפילו כבר לא יכולים לשמוע או לסלוח. וה”סליחה” הזו מהחטופים – סליחה שהיא זעקה אחרונה של חוסר אונים – אומרת את הדבר החשוב ביותר שאיתו אנחנו יוצאים מהשנה האיומה הזו: שיש כאן המוני ישראלים שעדיין לא שותקו לגמרי באזור רגש הבושה והחרטה. שיש כאן מלא ישראלים אכפתיים ורגישים ושפויים וטובים, כאלה שלעולם לא ימכרו את הערכים הישראליים הראשונים. שיש כאן מספיק ישראלים שהאשמה על הפקרת החטופים מייסרת אותם כל כך, עד שהם עושים את המעשה הלא־סביר האחרון שעוד נותר להם בייאושם מול מה שקרה: לוקחים טוש וכותבים “סליחה” על כרזות המתים.
זו "סליחה" שנותנת לכם דבר אחד חשוב: את ההבנה שישראלים הם ברובם המכריע עדיין אנשים ערכיים ואכפתיים בהרבה מההנהגה הנוכחית שלהם. והתחושה הזו – שהאנשים כאן טובים, זה רק המקום שהפך זמנית פחות טוב – היא דבר אחד שאני ואתם מוכרחים לזכור.
הטור המלא של רענן שקד מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון החג של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן