באנו לראות פה סרט. פסטיבל דוקאביב הומה מבקרים. אולי בזכות הלגיטימיות של הבילוי. דוקו זה הרי כמעט עונש. בכל זאת, ליתר ביטחון, אנחנו מדברות על המצב: כמה נורא, כמה נורא, מה יהיה. לגלולת האסקפיזם שבלעו צופים כה רבים מקרב שוחרי דוקאביב קוראים "בילי ומולי". בילי הוא גבר גבוה וקירח, עם שיני אוגר, שנראה בול כמו תאומו הסקוטי של בוגי יעלון. מולי היא לוטרה צעירה ויתומה מאם, שנקלעה - או שמא נזרקה על ידי ההפקה - אל בין רגליו, כשטייל על המזח שמול ביתו החדש באיי שטלנד, ארכיפלג נידח בצפונה של סקוטלנד שאליו עבר עם אשתו סוזן וכלבם ג'ייד.
הקשר הנרקם בין גורת הבר הבלתי תפקודית בעליל, שניסתה לחלץ לעצמה ארוחת בוקר מתוך שריונו של סרטן, לבין הגבר המלנכולי, חשוך הילדים מטלטל את עולמו של בילי־בוגי וממלא את חייו במשמעות הורית חדשה שאינה הפלת השלטון. כחלק מהמהפך.
חשבתי עלינו. אנחנו הסגורים מכל עבר, דחוקים על פיסת אדמה רועשת, לוהטת, מזוהמת, צפופה, פקוקה, מנוהלת רע. רע כל כך, עד שהטבע המצומק שלנו יכול היה להינתן כלאחר יד, כאתנן, לשרה בסדר גודל של עידית סילמן. תראו. זה לא משהו שחושבים עליו, בטח לא עכשיו, אבל זה כן משהו שמרגישים אותו. לכולנו חסר באופן עקבי, יומיומי, יופי. חסרים לנו מרחבים, אוויר, מגע עם הטבע.
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 15:22, 05.06.24