יש כל כך הרבה טוב במדינה, ואני לא אוותר על הזכות להאיר את הטוב הזה. אבא של לוחם שריון בשם איתי שלח לי הודעה. בנו האהוב נפצע בשכונת רימל. שיקום ארוך ומפרך. "לא יזיק לילד לצחוק קצת", הוא אמר. הזמנתי את איתי להופעה ונפגשנו לאחריה, וכמו שקורה בשיחות הללו, עולם בלתי נתפס נפרס בפניי. הבחורים הצעירים האלה מספרים לך באגביות על עשרות קרבות עם האויב, כאילו זה הדבר הכי נורמלי בעולם. איתי הוא מפקד טנק, ונלחם שעות במחבלים רבים.
אר־פי־ג׳י פגע בצריח והרג במקום את הטען שלו, סמ"ר בוריס דונבצקי ז"ל. בוריס היה חייל בודד שהגיע מאוקראינה. איתי אהב אותו וראה אותו נהרג לנגד עיניו בקרב הגבורה הזה. איתי עצמו נפצע קשה. בנס לא נקטעה ידו, אבל חודשים מהפציעה היא עוד חבושה ומשתקמת.
הוא מדבר איתי על הקרבות שעבר ועל השיקום, ודבר אחד מדהים אותי במיוחד בו ובחבריו: הם באמת שלמים כל כך עם המחיר האדיר ששילמו, מבינים שהמלחמה הזו נועדה להציל את ישראל, וגאים שלקחו בה חלק. אין בהם לא נהי ולא טרוניה. הם כואבים את זה שחרדים לא מתגייסים ומאוכזבים מההנהגה, אבל הם גם מבינים שהם הדור שנבחר להילחם ועושים זאת בגאווה ובגבורה.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 11:13, 19.06.24