אבן כבדה יושבת לי בדיוק במרכז הגוף. אני מרגישה אותה מאז שהשמש התחילה לשקוע. באזור השעה שש בערב, הרחוב פתאום נהיה שקט בצורה מצמררת. כאילו כל השכנים שלנו שמעו איזה גונג מסתורי, איזו כריזה שקראה "ערב יום הזיכרון של 7 באוקטובר נכנס עכשיו". וככל שהשקט נהיה יותר עמוק וקריפי, הרגשתי שאני פשוט לא מסוגלת להישאר עוד שנייה אחת לבד. רגשות הם כמו כלב לפעמים, הם רוצים להיות בלהקה, רוצים שיקשרו אותם ברצועה, שיוליכו אותם לאנשהו. זה מה שכולנו עושים ביום כיפור, הולכים לשבת בכיכר העיר עם האופניים ועם הילדים. כולם שם, למרות שאין שם כלום, כי לפעמים אתה פשוט רוצה לשבת על ספסל וסתם לנשום את הרגשות הלא־ברורים שלך עם עוד אנשים.
וזה בדיוק מה שלא היה כשערב יום השנה לטבח התחיל להיכנס. לא צפירה בערב, לא הורדת הדגל לחצי התורן. הלילה הנורא הזה פשוט נכנס בשקט, בלי ציון, כשכל אחד מאיתנו כל כך לבדו. והניתוק הזה, שבו כל אחד מאיתנו הושאר לרחף בבועת הכאב הפרטית שלו, הכי מכאיב לי. זו כמו עוד נטישה קטנה, לא מדוברת. גם ככה אם יש משהו ש־7.10 חרת עמוק בתוכנו זו התחושה הזאת. אנחנו לבד. איש־איש לנפשו. אין מבוגר אחראי.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה בגיליון החג של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן