כל המחבלים סביבי עם נשקים, אחד עם מצ'טה, אחר עם רובה. אחד מהם מתחיל למשוך אותי, אני מחבקת חזק את העץ, אולי צעקתי קצת, ואני מסתכלת ואני רואה את שער הקיבוץ פרוץ. לא האמנתי למה שאני רואה. התחלחלתי. זהו, הולכים לעזה. בדיוק חרשו את השדה, וכולו תלוליות כאלה. אז עשיתי כאילו אני מועדת ונופלת, מתקדמת לאט־לאט, שזה יעכב אותם, כי מישהו יבוא, בטוח מישהו יבוא. בהתחלה הם זורמים איתי, אבל באיזשהו שלב הם התעצבנו ופשוט הרימו אותי, כיסו את כולי בשמיכה שלקחתי וצעקו: "שהיד, שהיד!" 
היו מעליי שני מזל"טים שטסו ממש נמוך וליוו אותי לאורך כל הדרך מהבית. אני מנופפת להם עם הידיים והרגליים: תראו אותי, אני לא מתה! שמישהו יבוא! והמחבלים מסתכלים האחד על השני ואומרים: "קראטה, קראטה". ואז ארבעה גברים תופסים אותי, ומתחיל הקרב. לא פחדתי. ממש נאבקתי בהם. אחד מהם לבש חולצה כזאת סגלגלה־ורודה, והוא היה הכי רע. הוא היה בן 25־26, הסתכל לי בעיניים ופיצץ אותי. נתן לי אגרופים לעין, פתח לי את השפה, פשוט פיצץ אותי, הרים לי את החולצה, נגע לי בחזה, חנק אותי כל הזמן. והוא לא הזיז לי. ואני ממשיכה, אני מורידה את השמיכה, אני נופלת לאדמה בכוונה, ממש רבה איתם. 
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן