הצביעות החדשה שלי מפחידה אותי, כי רק לפני כמה שנים אני עוד הייתי אישה שמצדדת בתנועת MeToo, לפחות לפני שהפכה לתנועה הזויה ובכיינית, אז איך הפכתי לאישה שאין לה בעיה שארה"ב בחרה בגבר שעומדות נגדו עשרות תלונות על תקיפה מינית? אני יכולה לעשות לעצמי הנחה, לומר שאנחנו במלחמת קיום ושבמלחמה אין מקום לטהרנות, צריך ללכת על כל מי שיעזור לנו. ואולי זה נכון, אבל זה לא מסביר הכל. איך יכולת לשכוח לגמרי את האונס שלה? אני חושבת, והתשובות שעולות לא מחמיאות לי במיוחד. עשיתי את זה כי לא נוח לי לראות בטראמפ פושע מרושע. לא כשאני צריכה שהוא יציל אותנו מהילדים עם השיער הוורוד שצורחים "פרום דה ריבר טו דה סי". ובעיקר, החלקתי לעצמי את כל הפינות הלא־נוחות האלה, כי זה לא התאים למה שרציתי להאמין בו באותו הזמן. אז כדי לעזור לעצמי לשכוח, אמרתי את מה שאני אומרת לעצמי המון בשנים האחרונות. שאולי אנשים לא מבינים את ההומור שלו, אולי רוב מה שאומרים עליו זה פייק ניוז.
אני עושה את זה המון בזמן האחרון. רואה משהו שמזעזע אותי עד עמקי נשמתי, רוצה לכתוב משהו, ואז מיד מרגיעה את עצמי, כמו אחות שמחלקת ליתיום במחלקה למתמודדי נפש. אומרת לעצמי שרגע, אולי אני לא יודעת הכל. בשנים האחרונות אני חיה בעולם אלסטי, עולם שאין בו מציאות ואין בו שום דבר מוחלט. קוראים לזה עולם של פוסט־אמת. בעולם שיש בו כל כך הרבה פייק ניוז, הנדסת תודעה ובוטים רוסיים, אין משמעות לערך הזה ששמו אמת. כל מה שחשוב זה כמה משכנע נשמע הבן אדם, עד כמה הוא מצליח לשווק את עצמו וכמה אנשים מאמינים למה שהוא אומר. כשכל הטרנד הזה התחיל חשבתי שזה משעשע, אחרי זה אמרתי לעצמי שזאת דווקא תכונה טובה, העובדה שאני מפקפקת כמעט בכל דבר נורא שאני שומעת. בעולם שיש בו כל כך הרבה זיופים, פייק ניוז ואינטליגנציה מלאכותית שיוצרת סרטונים שקריים שבהם בן גביר מתנשק עם היועמ"שית, טוב שאני נשארת זאת שמטילה ספק בכל פתית מידע. לא מוכנה לגבש דעה שלילית על בן אדם עד שאקבל עובדות מוכחות.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן