כשמשפחת גולדברג־פולין סוף־סוף נכנסת לבית ההספדים בהר המנוחות, זה מרגיש כאילו כולם מפסיקים לנשום. הקהל משתתק ומפסיק לשיר במכה אחת, כאילו שמענו כולנו קול מסתורי מלמעלה פוקד עלינו, בת קול שיצאה מצמרות הברושים שמקיפים אותנו. כשהאנשים שאהבו את הירש יותר מכל אחד אחר נכנסים לרחבת ההספדים הקטנה והמגודרת בסרטי ביטחון, אפשר כמעט לשמוע סיכה נופלת. מוזר שכולנו שותקים ביחד, כי בשלב הזה עומדים בשטח הנרחב שמסביב אלפים רבים של אנשים. הדוחק כל כך קשה שבכל פעם שסובבתי את הראש אחורה ראיתי עוד ועוד ראשים שהשתרעו מאחוריי בים אינסופי. חלק מאלו שבאו כבר לא מצאו מקום בשטח עצמו, אז הם נאלצו לטפס למעלה ולהיעמד בבית הקברות שמשקיף על הרחבה. משם הם עמדו וצפו על הלוויה, משתדלים מאוד לא להישען על המצבות שמאחוריהם, כי מצבה זה לא שולחן פיקניק של קק"ל.
"כל הכבוד לירושלמים", אמרתי לרן שעמד וניסה להשיב לעצמו רוח עם הכובע שלו, "כל העיר הגיעה לפה, וראית איך בדרך לכאן הם עמדו עם דגלי ישראל?" זה ריגש אותי כל כך, לראות איך תושבי הבירה, אנשים עקשנים אבל גם מלאים בנשמה, יוצאים ונעמדים ברחובות שמקיפים את הר המנוחות ומחכים שהמכונית של האבלים תחלוף כדי לנפנף בדגל. ובכל זאת, ברגע שהמשפחה מגיעה, כולנו משתתקים יחד. קהל של אלפים עומד עכשיו בדממת קודש מוחלטת וצופה במשפחת גולדברג־פולין נכנסת פנימה, לרחבה שליד בית הטהרה. תופסת את מקומה במערכה האחרונה בחייו של הירש.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
