כביש מתפתל, ארוך ושומם לגמרי של 12 קילומטר מוביל לבסיס רמון, המקום שבו מחכה לי הטייסת. 12 קילומטר פתוחים, מאובקים, קולנועיים, כביש שהוא כמעט מסלול המראה בזכות עצמו, ובזמן שאני מאיץ במכונית עוד ועוד ועוד, אני לא מסוגל שלא לדמיין את עצמי – בעצם לא את עצמי, את הטייסים – עושים את הדרך הזו על אופנוע ספורט מהיר, במעיל עור ובפרצוף מרוצה מעצמו, בלתי מנוצח, של טום קרוז ב"טופ גאן".
תפור עליהם. תפור על הכביש הזה. אם הייתי טייס כאן, אין מצב שהייתי מוותר על אופנוע ספורט, רק בשביל הכביש המבודד הזה שנע במהירות עצומה על מה שנראה כמו פני ירח. זה מושלם.
אני תוהה כמה מהם מחזיקים אופנוע.
בכל זאת, טייסת 201. "האחת". לא טום קרוז, אבל הכי קרוב שטייסת ישראלית הגיעה לשם. אחרי הסדרה התיעודית המסחררת של אמנון רבי וסימה קדמון, שביססה את "האחת" כמיתולוגיה ישראלית – אם למישהו טרם היה ברור שטייסת שממנה יצאו שמות כמו רן פקר, איתן בן־אליהו, אביהו בן־נון, רון חולדאי, גיל רגב ויפתח זמר היא מיתולוגיה – כבר אין לאף אחד ספק כמה "טופ גאן" יש בטייסת הזו. כמה טסטוסטרון ונגזרותיו יוצרו וחושלו כאן לאורך דורות ומלחמות.
אני חושב על כל אלה – על טום קרוז, על מבצעי הכמעט התאבדות של "האחת" במלחמת יום כיפור, על שיאי ההפלות ששברה, על טייסיה בשבי המצרי והסורי, על המסיבות, ההרפתקאות, פריקת העול – במהלך 12 הקילומטר האחרונים, המהירים האלה, לבסיס רמון.
תכף אני שם. זה עומד להיות כביר. אולי אפילו נוצץ.
הכתבה המלאה מחכה במוסף ״7 ימים״ בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 10:39, 24.04.24
