זו הייתה שעת בוקר בצומת עמיעד. ברדיו הודיעו על אזעקות: חדירת כלי טיס בגליל העליון. משאיות צבאיות כבדות וישנות העלו אבק. קציני מילואים הזמינו ארוחת בוקר בארומה. משמאל לצומת עמד שומם מתחם קטן, עם אוהלי איגלו. כמה סככות, גידור. השלט המעוצב הודיע: מחנה פליטים, עקורי הגליל.  
המתחם הוא מיצג מחאה של תושבי קו העימות. אוהלי האיגלו נמצאים שם לצורכי צילום. כשביקרתי, לא היה איש לבד משומר אחד שהופקד על המקום, בדואי מהגליל התחתון. הוא ביקש שלא להצטלם. אחר הצהריים, הוא אמר, לפעמים באים לפה אנשים ופוליטיקאים. כך הוא אמר: אנשים ופוליטיקאים. "בירושלים ובמדינת תל־אביב לא מבינים את המלחמה הזו", אמר השומר והסיגריה בפיו, "אף אחד לא ראה אחת כזו. הייתי בכולן, מאז מלחמת יום הכיפורים". שלושת בניו שירתו, והשתחררו כסגני אלופים. "ככה אי־אפשר לחיות", הוא פלט. הבטתי במחנה מסביב, והוא היה כה ריק; חשבתי שאפילו מחנות הפליטים, המומחזים, המבוימים, נטושים בצפון.
הטור המלא של נדב איל מחכה במוסף לשבת בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 15:56, 06.06.24