מצבי עוד טוב, כי אני אמא גרושה ולא אבא גרוש. לפחות הילדה שלי ישנה אצלי בבית, חוזרת אליי הביתה כמעט כל לילה, ולא כמו במקרה שלו - עברה כמעט סופית לחיות אצל הגרושה. הנה דבר שלא מספרים לך על גירושים, בטח לא כשאתה גבר בן 37 שמרגיש עדיין צעיר ונוטף תשוקה, ובדיוק שומע מהחבר הגרוש שלך איך זה "סדום ועמורה שם בחוץ". זה מתחיל ברגעים של כאב כמעט בלתי ניתן להכלה כשהם קטנים, מין עונש תנ"כי ששורף כמו אש הגיהינום על שהעזת לפרק להם את המשפחה. כמו הפסח ההוא שבו ישבתי עם הבנות של רן כשהילדה שלי הייתה בחיפה עם אבא שלה, ולרגע אחד, עם כל האהבה הענקית שלי לבנות של האיש שאני אוהבת, הסתכלתי על שולחן הסדר והרגשתי כאילו אני ניצבת אילמת בסרט זר שהוא לא חיי.
ואז, באזור גיל 14־15 הילדים לרוב מחליטים שזהו זה, נמאס להם לנתר כמו חרגול מבית לבית. הם רוצים חדר אחד, להתייחד בו עם הסלולרי. הורה אחד לצרוח עליו "אתה כל כך מעצבן" כשהוא מעז לבקש שיפנו את הצלחת עם טוסט האבוקדו הנרקב. ולרוב, אין מה לעשות, הם בוחרים בבית של אמא.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
