בסוף, כשהיה בנקודה האפלה של חייו, מתוך הדיכאון הקשה, כשגופו בוגד בו, רמי הויברגר ראה את ארובעת הילדים שלו והחליט להילחם על חייו. "כשעלו המחשבות האלה, אם לקפוץ או לא לקפוץ מהמרפסת, תמיד הילדים שלי עמדו מול העיניים", הוא נזכר. "אמרתי שאני לא יכול להרשות לעצמי להיות אגואיסט עד כדי כך. גם אם החיים הפכו למשהו לגמרי בלתי נסבל, עדיין יש ארבעה יצורים שהם הכי חשובים לי בעולם ואהיה מוכן לעשות את הכל כדי לשמח אותם. הם החזיקו אותי בחיים. בלי שאלה בכלל".
זה עדיין לא היה הסוף הטוב. מה שהחל אצל הויברגר בן ה-59 כדיכאון די הגיוני, נניח, בקורונה, מגפה שהלמה קשות באמנים, הפך בהמושך לדיכאון קליני ששיתק את חייו והגיע עד הידרדרות פיזית חמורה וכואבת. בנקודת השפל החל הויברגר להרגיש שראשו וידו רועדים, הוא ביקש להסתתר, התבייש, ופשוט נכנס למיטה למשך חודשים ארוכים, כמעט ללא תזוזה. "רציתי לחיות רק שם. בשום מקום אחר. לא ראיתי תכלית בשום דבר"
הכתבה המלאה במוסף "7 לילות" בגיליון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות". לרכישת מינוי לחצו כאן