טוב, אמרתי לעצמי ולמדינת ישראל כשעליתי למטוס לאירופה עם המשפחה לפני שבועיים, תנו לי רק שעה־שעתיים עד שאני סופית מחוץ לגייט, מחוץ לנתב"ג, מחוץ למרחב האווירי של ישראל, וקדימה, תנו בראש. כל מה שתיכננתם ואיימתם. ונסענו. והימים חלפו. כל בוקר התעוררתי ליד איזה אגם או עיירה אוסטריים יפים כל כך עד שהחיים שלי בהשוואה אליהם הרגישו כמו אבסורד קיומי מוחלט, פתחתי ynet, ושם זה לא היה; העצירות נמשכה. שום גוג ומגוג. שגרת מלחמה, מוות ושנאה הדדית סטנדרטיים.
בינתיים טיילנו כמיטב יכולתנו כמשפחה. היה סיוט, ברור. היה מדהים, כמובן. גיליתי בעצמי נוירוזות שלא ידעתי על קיומן, כוחות שלא ידעתי על היעדרם, ועצבים שלא היה לי מושג, ועדיין אין, אם זה חוקי בכלל להוציא אותם על קרובי משפחה מדרגה ראשונה, אבל זה הגיע להם, כפויי טובה שכמותם! והאנשים שאני הכי אוהב בעולם שכמותם! שורה תחתונה? היה פגז. היה טיל. היה, באופן כללי, אמל"ח. ולמדתי המון דברים בחופשה הזאת. דברים שכולנו למדנו, כי כולנו יצאנו לחופשה מתישהו החודש, מלבד מי שנשארו פה כדי לעשות את הדבר שכולנו היינו צריכים לעשות: להישאר. ומלבד מי שנאלצו להישאר. ומלבד מי שכבר לא נותר להם דבר זולת הישארות.
הטור המלא של רענן שקד מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן