יום הכיפורים הוא מופע יחיד ומיוחד במרחב הישראלי והוא מקיים הלכה למעשה את רעיון השוויון. תמיד אשתומם על הפלא הזה. הרי ההבדל בין יום הכיפורים הדתי ליום הכיפורים החילוני הוא שמיים וארץ. שני מועדים שונים בתכלית. הכל שונה, והפוך. התפאורה אחרת, המנהגים והטקסים אחרים, ההתכוונות הפנימית שונה. ובכל זאת, רוח סתיו מלטפת את המרחב הציבורי הישראלי כולו בפייסנות. אין הסכמה, אבל יש התחשבות. אין חוק האוסר על נסיעה ברכב או על אכילת קבבונים מול בית כנסת, ומצד שני גם אין רבנים הקוראים להתאבד מתחת לגלגלי העזר של הפעוטות מחמת החילול, ובתי הכנסת פתוחים לרווחה לכל ההורים החילונים המעוניינים ליידד את ילדיהם עם האוריינטליזם של הגנום היהודי. אם נרכיב לרגע משקפיים של תייר המשקיף מהצד על המרחב הישראלי, יום כיפור יודע להכיל את המורכבות הזו, והוא חולף עובר לו מתוך כבוד הדדי למרחב המקודש של הזולת. היום הזה הוא, בעיניי - הרבה יותר ממנהגי החג עצמו - תקווה גדולה ודוגמה לדו־קיום מבורך.
צודקת היהדות, לפעמים אין איך לסלוח. לא יסולח. לא לי ולא לנו. בשום דת ובטח שלא תחת האל הזה, המדגיש את ערך פדיון השבויים ואת המחויבות ההדדית. וכל מעשי הגבורה, וכל היופי האנושי, והרעות, וההתנדבות, והסולידריות שישנה, עדיין ישנה, לא ינקו את חרפת הפקרת החטופים. אין מה לבקש סליחה. הפקרת החטופים היא אשמה שלא תנוקה, כיעור שאין עליו מחילה. אם החטופים לא מעסיקים אותנו 24 שעות ביממה, אין מה לבקש סליחה. אפשר אולי רק לצבוע את כל השופרות, בכל בתי הכנסת, בצהוב.
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה בגיליון יום כיפור של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
