זו הייתה שעת ערב בבית החולים שיבא. תחילת המלחמה. יובל דיין הגיעה כרגיל לביקור פצועים, אבל שום דבר לא הכין אותה להופעה הזו. "נכנסנו לתל השומר", היא מספרת. "באחד המסדרונות פגשנו שלושה לוחמים על כיסאות גלגלים והמפקד, שראה אותי עם הגיטרה, שאל אם אני יכולה לשיר להם. לא קלטנו את הסיטואציה, כי היה חשוך, אבל לאחד הלוחמים הייתה פגיעת ראש קשה. אני פונה אליו ושואלת מה שמו. הוא רק צחק, לא ענה. לא הבנתי למה".
אולי ממבוכה.
"כשהתחלתי לשיר, גם אותו חייל שר, ואני רואה את המפקד שלו בטירוף. התברר שמאז הפציעה הוא לא מדבר בכלל, וזו הייתה הפעם הראשונה שהוא הוציא מילה. המשכתי לבקר אותו, ובכל שבוע הוא דיבר יותר. לפעמים אחיו התאום משלים משפטים עבורו. האמא שלהם בוכה מאושר. הוא משתפר".
אלה הם חיינו בזמן האחרון. ב־5 באוקטובר היה יותר טוב. נפגשנו אז לשיחה על אלבומה החדש, השלישי, שהיה אמור לצאת לדרך. עבודה של כמה שנים שהגיעה לבשלות מוזיקלית. יומיים אחרי כן הגיע האסון. הראיון ההוא עם דיין כמובן לא פורסם. גם האלבום לא עלה לאוויר, בינתיים. "אני מרגישה אדם אחר מאז. האלבום היה צריך לצאת ב־10 באוקטובר, וכמובן שכבר ב־7 הבנתי שזה לא הולך לקרות. אני עומדת מאחורי השירים שהקלטתי, אבל כזמרת של העם, מרגישה צורך להתכתב עם התקופה. האלבום ההוא עוסק בתהליכים שאני עוברת, נניח העצמה אישית. מביך להתעסק עכשיו בעצמנו, כשאנשים נופלים בקרב או נמצאים בשבי"
הכתבה המלאה במוסף ״7 לילות״ בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 10:43, 28.02.24
