זה יהיה טור של הכרת הטוב. אחרי עוד שבוע קשה במיוחד של דמים, זה הדבר היחיד שניתן לעשות: טור שתכליתו לומר תודה. זה משהו שקיבלתי על עצמי לעשות יותר בעת הזו. אז קודם כל, תודה לאלה שנושאים את הלחימה על גבם. זה כמעט מובן מאליו ועדיין צריך כל הזמן להיאמר.
בשבוע שעבר צילמתי סצנה לסדרה חדשה בקשת, בשכונת מגן דן באלקנה. התנחלות חמודה, 34 משפחות יש בה. כמה גברים מתוך 34 עלו על מדים בשבת השחורה? 31. בשבת השחורה התרוקנה ההתנחלות מיושביה. אלה לעזה, אלה לצפון. בין אלקנה למגן דן יש שביל כזה שבו צילמנו, ולפתע פגשתי שני אנשים בני גילי בערך, באמצע פטרול. אחד מהם למד שנתיים מעליי בישיבה. היה קר ומאוחר, והם הסתובבו בנחת עם נשק. חצות בערך, שני גברים כבני 50 שומרים באזור אלקנה בשעה שבניהם נלחמים בעזה. אחד מהבנים עלה עם נמ"ר על מטען והספיק לחזור. "איך אתם נרדמים בלילה", אני שואל. "אנחנו לא", הם משיבים. "בגלל זה התנדבנו לפטרול".
צריך להבין: המלחמה הזו, שהיא מלחמה קיומית בעיניי, מונחת על כתפיהם של פחות משני אחוזים באוכלוסייה. כולם מדברים על המלחמה, אבל הם המיעוט המעולה שממש מבצע אותה. ואסור לשכוח זאת לרגע. הם חייבים להרגיש שהם הגיבורים שלנו. הם חייבים להרגיש שאנחנו נותנים להם עדיפות. בכל.
מתוך הטור המלא של חנוך דאום במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
