התווכחתי השבוע עם חבר: האם זה עצוב או מצחיק לראות את כל אלה שלעגו לסילמן בזמן שהייתה בממשלת השינוי וטענה שתקפו אותה, מזועזעים כעת מכך שהותקפה השבוע, ואת כל אלה שהזדעזעו מכך שהותקפה אז, לועגים לה וטוענים שכלל לא הותקפה הפעם. זה באמת כל כך אריתמטי ומובהק, האופן שבו העובדות לא חשובות אלא רק הפוזיציה שממנה אתה מגיע, שזה נהיה כמעט קומי.
דבר אחד בטוח: איזה כיף היה לחיות בעולם שבו הדברים האלה לא באמת על סדר היום. אנשים מדברים על האחדות שיש בעזה. וזה נכון. היא מדהימה. אבל היא נובעת משני טעמים. האחד ברור: אנשים נלחמים יחד מול נאצים. זה מְאַחֵד. אין לך זמן להתעדכן על כל מיני כנסים ילדותיים של "חוזרים לעזה", ובטח לא על הפגנות קצה נגד המשך הלחימה, כי "ישראל פוגעת בחפים מפשע".
אבל יש עוד סיבה לתחושת האחדות: אין בעזה הסחות דעת דיגיטליות. אין בעזה טוויטר. אין פושים. הלוחמים בעזה מרגישים קִרבה גם כי הם ביחד בחזית, אבל גם כי הם ביחד בלי סלולרי שיפריד ביניהם. בלי אלגוריתמים שתפקידם לסכסך. במובן הזה, ורק במובן הזה, הלוואי שנשקע בבוץ העזתי.
הטור של חנוך דאום במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן