באחד השירים היפים שלה, מתארת לאה גולדברג את הכאב ואת תחושת ההתנתקות מנוף ילדותה אל מול הנופים שהפכו לה למולדת שנייה. "אוּלַי רַק צִפֳּרֵי־מַסָּע יוֹדְעוֹת —/ כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם —/ אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת" ('אורן'/ 'שירים, ב', ספרית פועלים). קשה שלא לחשוב על השורות האלה במהלך השיחה עם סאלח דיאבּ — משורר סורי גולה, שחי בצרפת בשנים האחרונות. שם ספרו, "מתרחק מחיי", שזה עתה תורגם מערבית לעברית בידי דניאל בהר ורואה אור בהוצאת "קשב לשירה", מתאר את העזיבה, את הקריעה, את השמיים הזרים, וגם את הציפורים הנודדות הוא מתאר. שיריו מלאי אהבה, נופים וזיכרון, געגוע ושכחה, כפי שעולה בשיר "הגירה":
כְּשֶׁלְּפֶתַע/ קִפֵּל אֶת מַבָּטוֹ,/ אִישׁ/ לֹא עָצַר אֶת נְדִידַת הַצִּפּוֹרִים/ מִמִּלּוֹתָיו.// קוֹלוֹ/ רָטֹב מִדִּבּוּר./ טִפַּת כָּחֹל/ נָשְׁרָה/ מֵחַיָּיו.
"אני חושב שמשורר צריך לכתוב רק ספר אחד בכל חייו", אומר דיאב. "בכלל לא חשוב לפרסם 20, 30 או 40 אלף ספרים, אלא למצוא את השפה שלך כבר מהספר הראשון. זה לא משהו שאפשר לייצר. השירה אינה מסר ישיר. שולחים בה סימנים. אם היא נושאת מסרים פוליטיים או חברתיים זו אינה שירה, זו תקשורת או עיתונות. יש אלפי פרסומי שירה ואין משוררים. הדבר הקשה ביותר הוא לחיות בצורה שבה היא נובעת באופן טבעי. כשקוראים את קפקא, את בודלר, את רמבו, הם לא מנסים להעביר לך מסר באופן ישיר".
הכתבה המלאה מחכה במוסף "ספרות ותרבות" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
