בחיים לא אשכח את היום ההוא. איך יצאתי מהמשרדים של קרן ההשתלמות שלי והתיישבתי על ספסל מול גינת דגי הקוי והלוטוסים שמישהו הציב בכניסה בשביל להקרין זן ורוגע. רק שלא היה שום דבר זן באיך שהרגשתי, לא אחרי שהבקשה שלי להלוואה על חשבון קרן ההשתלמות נדחתה בכזו אלימות.
הגעתי מאוחר, שנייה לפני הסגירה, עד כדי כך זילזלתי בתהליך והייתי משוכנעת שהנה, עוד שנייה אחת וכמה קשקושי עט רבי־תנופה מצידי, ואני מקבלת 30 אלף שקל. במשרד ישבה רק פקידה אחת והזעיפה אליי פנים כאומרת "אוף, כבר חשבתי לסגור", כשניגשתי לחלון שלה. "לא יכולה לאשר", היא אמרה לי מיד, "הלוואה כזו זה רק באישור של מנהלת". ועדיין, חייתי בסרט שעוד שנייה אני מסדרת את זה. הרי אני דנה מהעיתון, יש לי אחלה משכורת, מה הבעיה לתת לי הלוואה?
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן