בשלב מסוים בטיסה צפונה, הרמטכ"ל הרצי הלוי מסמן לי להסתכל למטה מהחלון. מעל איפה אנחנו, אני שואל בתנועות ידיים, הואיל והרעש במסוק לא מאפשר שיחה. אנחנו מעל דליה, הוא כותב לי בפתקים באייפון, פה גר אחסאן דקסה ז"ל. הסתכלתי עליו. ראיתי שהוא מלווה במבטו את המקום שהיה ביתו של אחסאן. חשבתי על הרצי, המפקד שאיבד פקודים והאדם שאיבד חברים. זה היה רגע נוגע ללב. רגע של געגוע של הרמטכ"ל לאחד המח"טים המהוללים שאיבדנו במלחמה הזו.
סיפרתי לו שבפעם הקודמת שהייתי בלבנון זה היה בסוג'וד כשריונר בשנות ה־90. הוא סיפר לי על קרבות שניהל שם כלוחם בעורב צנחנים. אחר כך עבר לקרוא מסמכים שהרל"ש שלו הביא לו. אני אדם עם הפרעת קשב, אבל בשיחות באותו יום שבו הייתי זבוב על הקיר, לא מיצמצתי אפילו לשנייה. זו הייתה עבורי הזדמנות מדהימה ומסעירה להבין מקרוב את הלך הרוח, לראות את האנשים שנלחמים בפועל כבר שנה שלמה ולהבין איפה אנחנו עומדים. מי שרוצה שורה תחתונה, כדי לא להיות במתח, הנה אומר זאת כבר כעת: אנחנו בידיים טובות. באמת בידיים טובות.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן