כמו כל המטופלים במחלקה האונקולוגית בבית החולים בילינסון, גם לי קורזיץ - גולשת הרוח עטורת המדליות ואחת הספורטאיות הגדולות שהיו במדינה - חולמת על הרגע שתחזור הביתה בבריאות. אלא שבמקרה שלה היא יותר חולמת על החזרה לבית האמיתי שלה: הים. “החבר הכי טוב שלי”, כפי שהיא מכנה אותו השבוע, בשיחה בלעדית עם “7 ימים” לרגל דירוג הספורטאיות.
קורזיץ, בת המושב מכמורת, הובילה את ענף השיט בישראל להישגים מרהיבים. היא זכתה בארבע אליפויות עולם בגלישת רוח, ייצגה את ישראל בשלוש אולימפיאדות וזכתה להערכה רבה ברחבי העולם.
“אני ספורטאית מגיל שבע ותמיד רציתי להיות הכי טובה ולהוכיח לעצמי ולכל מי שסביבי שאני מנצחת, חזקה ולא מוותרת”, אומרת קורזיץ, שעוברת בימים אלה טיפולים אינטנסיביים. “זה כל כך מילא אותי ונתן לי כוח להמשיך, עד שהגעתי לאליפות עולם לבוגרות בדגם אולימפי בספרד ולפני התחרות הייתה אלימות אנטישמית כלפי הנבחרת. באותה תחרות ניצחתי, עמדתי על הפודיום ושמעתי את ‘התקווה’ ברמקולים, בין כל הגויים, ‘להיות עם חופשי בארצנו’. הבנתי שהמטרה האמיתית שלי היא לייצג ולהיות הפנים של המדינה, בטוב וברע”.
והנה, נבחרת לחמישייה הפותחת של הספורטאיות הגדולות בכל הזמנים. איך זה מרגיש?
“אני מרגישה מבפנים את אותן צמרמורות של הכרת תודה, שזוכרים על מה עבדתי כל כך קשה במשך קריירה שלמה. זה מרגש אותי כל כך, ונותן לי אין סוף כוחות בכל המכשולים שבדרך. כל כך כיף לתת, וגם לקבל חזרה אנרגיות ורגש מכל כך הרבה אנשים. אני עדיין בשוק שעוד זוכרים אותי, עם כל רצף האירועים במדינה ובעולם...”
ב־2012 חשפה קורזיץ כי את כל ההצלחות המרשימות בקריירת השיט שלה היא השיגה בזמן שהיא מתמודדת באופן בלתי נתפס עם מחלה כרונית בדם, בה היא מטופלת בתרופות אונקולוגיות. “לפעמים אני מסתכלת על עצמי מהצד ולא מבינה איך אני, מודל האדם החזק והבריא, הכי חולה מכולם”, סיפרה אז בראיון ל”7 ימים”.
לפני חודשיים, סיפרה קורזיץ בפוסט בפייסבוק כי היא מתמודדת עם סרטן הדם. “הבנתי שאני רוצה קודם כל לחיות”, כתבה, ושיתפה כי היא עברה השתלה של מח עצם. “אוי, איזה סיפור עצוב”, הוסיפה, “אבל הפאזל שבנה ובונה את תמונת חיי כל כך מורכב, ויש כל כך הרבה טוב, יופי, הנאה, שמחה, אנשים טובים, חברי נפש, ועוד מיליוני רגשות שאי־אפשר בכלל לבטא במילים. אני כל כך אוהבת את החיים. לחיות, ללמוד מהמשברים, לצמוח, ללבלב, לפרוח. לאהוב. אז יש לי מטרה חדשה כרגע - פשוט לחיות. כדאי לכם לנסות, זה כיף”.
מאחורייך קריירה מדהימה ושיאים שהעלו את ישראל על מפת הספורט העולמית. מה הרגע שמבחינתך היה המשמעותי מכולם?
“היו לי כל כך הרבה רגעים בקריירה שהם ללא ספק פסגה של המטרות שלי. ארבע אליפויות עולם ודרך מלאה עליות וירידות. הרגע שחקוק לי בזיכרון הוא עוד שהייתי בת 17, לפני תחילת המבחנים לאולימפיאדה באתונה, מאמן הנבחרת הגיע להורים שלי הביתה ואמר שהוא לא חושב שכדאי שאני אצא לתחרות. שאין לי מספיק כישרון וזה יהיה בשבילי תסכול ומפח נפש גדול. סבתא שלי החליטה לשלם לי על הטיסה, ובסופו של דבר שנה אחרי זה ניצחתי באליפות העולם וזכיתי לייצג את ישראל באולימפיאדה - שזה ללא ספק הרגע של חיי”.
איך את מגייסת כוחות למאבק במחלה, ומה המסר שיש לך לכל מי שעוקב אחרי ההתמודדות שלך ומייחל להבראתך?
“בימים אלה אני בהתמודדויות לא קלות. הלוקמיה, סרטן הדם, החליט לעשות לי צרות. השתלת מח עצם זה כל כך הרבה אי־ודאות - איך הגוף יגיב ומה המכשולים שבדרך, לאורך זמן ארוך באשפוזים בבידוד ועוד.
אני חייבת לציין שהעובדה שהייתי ספורטאית נתנה לי כל כך הרבה כלים בהתמודדות, ואני מרגישה כמו לפני אולימפיאדה. אני אעשה את הכי טוב שלי, אתאמן הכי קשה, אנסה לסגור את כל הפינות שאני חלשה בהן, אשמור על הגוף והנפש. הכל־הכל אני אעשה. ובכל זאת, התוצאה לא תלויה בי. לפני תחרות בים אי־אפשר לדעת מה תהיה הרוח, אם הים יהיה גלי, או שסתם איזו גולשת תתרסק עליי בזינוק. יש דברים שלא בשליטתי. מה שכן, אני אעשה הכל להגיע הכי מוכנה שאני יכולה עם מבט מהשנייה הראשונה אל הפודיום ואל הניצחון, אם בספורט ואם בחיים. וכרגע הפודיום שלי זה לחזור לחיים מחוץ לבית חולים ולחזור לחבר הכי טוב שלי – הים”.
איחול אופטימי לראש השנה?
“לשנה החדשה אני מאחלת לעצמי כוח והתחזקות גוף ונפש, כדי שאוכל לתת ולפנק את האנשים הנדירים והאהובים שסובבים אותי. חשוב לי להגיד תודה ענקית לכל מי שמלווה אותי מרחוק ומקרוב, ושנה טובה ומתוקה”. ️
