"שני דברים מובילים אותי: הראשון הוא שהמדינה כשלה בכל כך הרבה מובנים, וחשוב שידעו את זה. השני הוא שאנשים בעולם פשוט לא מאמינים למה שקרה פה. זה מרגיש לי כמו זלזול במה שעברנו, בכל כך הרבה אנשים שמתו, נחטפו ונאנסו. אנחנו בחיים, אבל יש כל כך הרבה שלא קיבלו את הסוף הטוב הזה".
כך אומרת ד"ר אליי חוגג גולן, שעד 7 באוקטובר גרה עם בעלה אריאל בכפר עזה. שניהם גדלו בעוטף, כך שהמציאות הביטחונית המתוחה לא הייתה זרה להם. "כשדיברנו על איפה נקים בית, אליי רצתה לגור בכפר עזה, אבל אני לא ידעתי אם אני רוצה לגדל שם את הילדים שלי", מספר אריאל. "בסוף הקורונה הביאה אותנו לקיבוץ, ומצאנו שם קהילה מדהימה. היה לנו ממש טוב". אליי מוסיפה: "95 אחוז גן עדן, 5 אחוז גיהינום. זה מה שתמיד אומרים על כפר עזה. ב־7 באוקטובר 5 האחוז ניצחו".
הם התחתנו ב־2021, וכעבור שנה נולדה בתם יעל. "קורעת מצחוק, חדה, שנונה ונבונה", הם מספרים. "ילדה בת שנתיים שיודעת לדבר על רגשות, להגיד כשהיא כועסת ועצובה או כשהיא צריכה חיבוק. ב־7 באוקטובר נלחמנו בשבילה, ועכשיו אנחנו נלחמים בזכותה". מכל הדברים שנשרפו ונבזזו מביתם, שניהם מצטערים במיוחד על היומן האישי שכתבה הגננת בבית התינוקות לכל ילד בגן. "הוא נכתב בגוף ראשון ותיאר את הרגעים המשמעותיים בהתפתחות של יעל. זה היה מדהים".
ב־7 באוקטובר הם התעוררו מהאזעקות ומיד רצו לממ"ד. "בסביבות שבע וחצי קיבלנו הודעות מהקיבוץ על חדירה של מחבלים", משחזר אריאל. "אחר כך התחילו ההודעות בקבוצות של כפר עזה. 'הם אצלי', 'שורפים לי את הבית', 'ירו בי'. בתשע וחצי הייתה הפסקת חשמל ולא הצלחנו לתקשר מעבר לאות חיים מדי פעם למשפחה". השעה הייתה אחת בצהריים כששמעו ערבית מחוץ לממ"ד, "וברגע אחד, בום, נפתחה הדלת". הדבר היחיד שהפריד בינם לבין המחבלים היה כוורת הספרים שהשעינו על הדלת, ואריאל התחיל לזרוק לעברם מכל הבא ליד. "צעצועים, ספרים, סכינים. צעקתי עליהם שיעופו מפה, קיללתי אותם", הוא מספר. באחוזי הסוללה האחרונים שנותרו בנייד שלו, אליי מספיקה להתקשר למשפחה, לשלוח מיקום ולהתחנן לעזרה. "הם אצלנו בבית. אוהבים אתכם", הייתה ההודעה האחרונה ששלחה. "מה כבר יכולתי לכתוב?" היא תוהה. "זו הייתה כאפה למשפחות שלנו".
באותו רגע הם מבחינים בערמת בגדים בוערת שנזרקה לתוך הממ"ד. "הם חיכו שנצא אליהם. שמענו אותם מחוץ לבית. המזל שלנו היה שהם הגיעו לחטוף אותנו, לא לרצוח, אחרת שום ספרייה לא הייתה מגינה עלינו". בהתחלה הם כיסו את האף והפה בבגדים של יעל כדי לא לשאוף עשן, וכשהתחילו להיחנק נותרה להם רק ברירה אחת: לעבור דרך הלהבות המשתוללות. "פשוט הזזנו את הספרייה והלכנו דרך האש, ישר לחדר השינה שלנו", מספרת אליי. "אריאל השעין את המזרן על הדלת. הם זרקו עלינו בקבוקי זכוכית, אבנים ומקלות, עד שבאיזשהו שלב שמעתי 'פסססס'".
הכתבה המלאה בגיליון החג של ידיעות האחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
