בסוף השבוע שעבר געשה הרשת סביב החלטתה של נועה ארגמני, שחולצה מציפורני חמאס בחודש יוני, לרקוד במסיבה. את הביקורות - גלויות וגם סמויות - מכירות היטב איריס חיים ונועה בן אור. שתיהן שכלו את בניהן במלחמת חרבות ברזל, שתיהן בחרו להמשיך לחבק את החיים. למרות הכל. יותם ז"ל (28), בנה של איריס, מוזיקאי ומתופף מוכשר, נחטף ממגורי הצעירים של קיבוץ כפר עזה. חודשיים אחר כך הצליח להימלט משוביו עם חברו אלון שמריז ועם סאמר אלטלאלקה - אך השלושה נורו למוות בשוגג על ידי חיילי צה"ל. אורי ז"ל (21), בנה של נועה, לוחם בחטיבת הנח"ל, נהרג בחודש מאי במבנה ממולכד באזור רפיח. גם הוא היה מוזיקאי מחונן שהספיק לחבר ארבע יצירות: "קצב הלב" שבוצעה על ידי התזמורת הקאמרית הישראלית, "סתיו", "חורף" ו"אביב". את "קיץ", יצירתו האחרונה, לא הספיק להשלים.
"תמיד אפשר להעביר ביקורת", אומרת איריס, "כל אחד בוחר על מה הוא שם את הפוקוס. בסוף זה לא קשור אליי, וגם לא לנועה. מי שאומר ביקורת, אומר אותה בדרך כלל כלפי עצמו. ככה אני רואה את זה".
נועה: "אני מקווה שנועה ארגמני מצליחה שלא לקרוא את כל התגובות הביקורתיות. אני בטוחה שאנשים הרימו גבה כשהם שמעו שאני חוזרת לרקוד, להרקיד, להופעות - אבל אני הולכת לאורו של המשפט הבא: אל תצפה מאנשים שיבינו את המסע שלך, במיוחד אם לא צעדו באותה הדרך. אני לא שופטת אף אחד, ולא רוצה שישפטו אותי. אני שמחה שהיא בוחרת בחיים, עם כל הכאב. לבחור בחיים זה למצוא מה עוזר לך להפחית מהכאב, להתרכז במשהו אחר - ולחיות. בסוף, הכי קל לשקוע".
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
