קשה לכתוב בימים האלה. אפילו להגיד ש"המילים איבדו ממשמעותן" זו כבר קלישאה. ובכל זאת ככה זה מרגיש. כאילו שלכשיגיע הזמן לבנות מחדש את כל מה שהתפרק נצטרך לכונן גם שפה חדשה, לצרוף מחדש ובזהירות את החיבורים בין מסמנים למסומנים, כי ב־7 באוקטובר קרסו לנו גם המילים יחד עם כל השאר. אבל בינתיים, זה מה שיש. מילים ישנות בעולם חדש. ואיתן אנחנו מדברים ושו־תקים, ובוכים ונושכים שפתיים, וקוברים את המתים שלנו מספרים עליהם, כדי שלא ילכו לנו לאיבוד. "בקיבוץ בארי יש מסורת, שלפיה, בלוויה של כל חבר/ה שהלכו לעולמם, מקריאים את קורות חייו של האדם — אירועים משמעותיים ודגשים אישיים, סיפורים, דברים שעשה ואהב, אנקדוטות וכו'. בקיצור, טקסט של כעמוד, שמאפשר להרגיש מי היה האדם ומה היה מיוחד בו. מטבע הדברים, מי שבדרך כלל כותבים את הטקסטים האלה לא יכולים לעשות זאת כרגע.
לבארי צפויות בשבועות הקרובים עשרות לוויות ואנחנו צריכים את עזרת־כם בהתגייסות לכתיבת הטקסטים האלה...". זו הייתה לשון הבקשה שקיבלתי מאילנה ורונן, חברים טובים שלקחו על עצמם את הפקת פרויקט ההתנדבות יוצא הדופן הזה, וכמובן מיד הסכמתי. להספדים בבארי יש פורמט מובנה של סיפור חיים העובר דרך נקודות ציון מרכזיות, כרוניקה של ילדות, נעורים, עלומים ובגרות, ניסיון לסכם חיים שלמים בעמוד וחצי.
פורסם לראשונה: 11:40, 08.11.23
