גם זה משהו שהשתנה בישראל מאז 7 באוקטובר: מצד אחד, הציבור הישראלי לא מעוניין יותר ולא יקבל יותר תבוסתנות. כל ההבטחות האלה שאם רק נפנה יהיה שקט נוסח אוסלו או ההתנתקות, וכל ההסברים שאם רק ניתן לאויבינו תקווה הם יפסיקו לרצות להשמידנו - זה לא עובד עלינו יותר. מאוד התחדדה ההבנה האינסטינקטיבית של האומה שלפיה ניצבים מולנו מפלצות ג'יהאדיסטיות שמבינות רק כוח. מהצד השני הבנו עוד דבר: שאין דרך להימלט מכך שהפוגרום המזעזע ביותר שידענו קרה בזמן של ימין מלא, ואין דרך שלא לראות את הקשר בין ביבי שהבטיח ביטחון לאובדן הביטחון של כולנו.
זו סתירה עמוקה, מעין תנועת מלקחיים שנוצרה ב־7 באוקטובר: מצד אחד הנטייה ימינה, ומהצד השני ההבנה שהימין הוא שכשל. מה תהיה הדרך ליישב את זה? אולי ההבנה שצריך ימין אחר. לא ימין נוסח אמסלם וגוטליב, לא ימין מפלג, לא ימין ביביסטי.
גם זה קרה לנו מאז 7 באוקטובר: אנחנו אוהבים וחושבים ללא הרף על אנשים שלא הכרנו קודם. הביבסים הקטנים, למשל, הפכו לשני ילדים שלא יוצאים מהמחשבות שלנו. הם שם, מרחפים לנו בתודעה כל הזמן, יחד עם יתר החטופים, שפניהם כבר מוכרות לנו ואת בני משפחתם אנחנו מרגישים שאנחנו מכירים. מאז 7 באוקטובר יש איזו עננה שחורה מעלינו, גוש קבוע בגרון. יש שמות ופנים של נרצחים ונופלים שאנחנו סופגים לתוך העצב הכללי, מרגישים כמו חלק ממשפחת שכול ענקית. כל נשימה שאנחנו נושמים פנימה יש איזה כאב בסופה, כל רגע משמח מלווה בצריבה מרה. כל שקיעה יפה, כל ידיעה מנחמת על מפלס הכנרת מלווה בכוכבית, בתזכורת לכך שלא כולם פה, לא כולם בינינו. יש הבלחות של נורמליות ושגרה, אבל הן לא מחזיקות מעמד. הן באות והולכות והלב עייף ותשוש וגם מתגעגע.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
