פורסם בכרך 29־30 של כתב העת 'עכשיו' ב־1974, לצד שירים כמו 'דובה גריזילית' שיכונסו שנתיים אחר כך בספר 'שירה'. יהיה אשר יהיה — שירה, פרוזה, פרוזה שירית או שירה פרוזאית — הטקסט היפהפה הזה הוא דין וחשבון נוקב, אישי ואוניברסלי כאחד, שוולך מגישה לטדיאוש ס' (שם בדוי), מי שהיה ארוסה בגיל 21.
יֵשׁ לִי זְמַן לְהַגִּיד אֶת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר בָּעוֹלָם
אֵינִי פּוֹחֶדֶת מִמְּךָ, יֵשׁ לִי זְמַן לְהַגִּיד. יֵשׁ לִי דְּבָרִים חֲשׁוּבִים מִמְּךָ
אֵימִים אָז אֵיךְ שֶׁאֶפְחַד מִמְּךָ. אֲנִי יֵשׁ לִי זְמַן.
אִישׁ לֹא שָׂם אֶת לִבּוֹ כְּשֶׁהוּא עַצְמוֹ הִסְגִּיר:
יָדַע מַה לִּגְנֹב, לֹא הָיָה בָּחוּר פָּשׁוּט, מַשְׂכִּיל.
הֲלוֹךְ־מַחְשַׁבְתּוֹ, טְבִיעוֹת אֶצְבְּעוֹתָיו, לֹא מִן הַגְּדוֹלִים.
אֲבָל יָדַע אֶת שְׁמוֹתָם וְעָבַד בְּנֶאֱמָנוּת וְכִמְעַט בְּחִנָּם
הִתְבַּסֵּס עַל הַמֻּכָּר מִשֶּׁזָּכָה בִּתְהִלָּה פִּתְאֹם בַּכֹּל הוֹדָה
* הַכֹּל צָרִיךְ הָיָה לְהִתְרַחֵשׁ בְּאוֹתוֹ רֶגַע, נוֹשֵׂא הַדִּבּוּר הָעַכְשָׁוִי וְנָשׂוּא הַדִּבּוּר שֶׁל עָבָר.
* לְמָשָׁל, מַדּוּעַ לְעִתִּים אֲנִי שׂוֹנֵאת אֶת עַצְמִי, עַל מָה דִּבַּרְנוּ: הָעוֹר. בִּגְלַל הָעוֹר.
הַמָּה, אִי־אֱנוֹשִׁית כָּזֹאת, בַּעַל־חַיִּימִית שֶׁכָּזֹאת, הָיְתָה הָאֲנַחְנוּ.
הַלֵּב הָיָה טָעוּת, הָרוּג מִמַּחְשָׁבָה שֶׁאֲנִי אֲנָשִׁים כְּמוֹתוֹ, אַחַת מִטָּעֻיּוֹת־הַזֶּהוּת הָרַבּוֹת. לֹא הָיָה אֹפֶק הַהֲבָנָה
אוֹתוֹ נוֹשֵׂא שֶׁל הַיּוֹם פּוֹתֵר אוֹתָהּ בְּעָיָה שֶׁלִּפְנֵי שָׁנִים, לֹא בָּאֱנוֹשִׁי כִּי אִם
בָּאִינְטֶלֶקְט נְטוּל הָרֶגֶשׁ וְהַזָּר לִבְנֵי־אָדָם הַרְבֵּה יוֹתֵר מִשֶּׁמְּשַׁעֲרִים
הָאִי־אֱנוֹשִׁי (הָאִינְטֶלֶקְט) אֲשֶׁר נֹרַק בְּרֶגַע שֶׁל אִי־הֲבָנָה עַצְמִית נִהְיָה לְמוּבָן
וְעַל־כֵּן לְמוּבָן וּדְמוּי לֵב
הָאֱנוֹשִׁיּוּת הָרְגִילָה הוּבְסָה לִצְמִיתוּת מִכֵּיוָן שֶׁלֹּא נִלְקְחָה בְּחֶשְׁבּוֹן (וְחָיוּ
בְּחֹפֶשׁ עַד עוֹלָם)
הַלֵּב שֶׁנִּהְיָה בְּהֵ"א מְאֹרָעוֹת לְרִאשׁוֹן הָפַךְ לָאַחֲרוֹן. הַמְּבִינִים כְּדַרְכּוֹ שֶׁל
שׁוֹאֵף שַׁעֲשׁוּעִים זֶה הַמַּתִּיר בִּזְמַנִּים טוֹבִים רַק לַדְּבָרִים הַטּוֹבִים בֶּאֱמֶת
לַחֲלֹף דַּרְכּוֹֹ.
נוֹצֶרֶת סְכֶמָה שֶׁאֶפְשָׁר בְּדֶרֶךְ שֶׁנֶּחְשֶׁבֶת לֹא־מַדָּעִית, מָסֹרֶת הַיַּלְדוּת, לְכַנּוֹתָהּ -
וְאָדָם חָסֵר מְעַט מֵאֱלֹהִים (הַבֵּט בַּכּוֹכָבִים)
מַמָּשׁ עָדִיף הָיָה כְּאֵב עַל פְּנֵי הַהִתְבּוֹנְנוּת חַסְרַת הַזֶּהוּת, הָרֶגֶשׁ הַמַּכְאִיב,
הַזְּמַן וְהַמֶּרְחָב, בְּקִצּוּר וְחַסְרַת הַכֹּל.
הכתבה המלאה במוסף הספרות והתרבות בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
