המחדל של 7 באוקטובר נולד מעצימת עיניים נוכח היכולות הגלויות של חמאס; המחדל של אחרי 7 באוקטובר נבע מעצימת עיניים נוכח המגבלות שלנו. האחריות של נתניהו למה שקרה ב־7 באוקטובר חלקית; האחריות שלו למה שקרה מאותו יום ואילך מלאה. הוא אחראי לדחיינות בכל מה שנוגע לסיוע ההומניטרי: הוא התכחש לעובדה שהעיכוב בסיוע יוצר לישראל בעיה אסטרטגית; הוא אחראי לעצירה בטרם עת של הסבבים לשחרור החטופים; הוא אחראי להפיכת כיבוש רפיח – ביצה שמסיבות צבאיות טהורות טרם נולדה – לריב שהציב את ישראל מול כל המערב וכל המדינות הסוניות; והוא אחראי לעימות המחריף עם ממשל הבית הלבן.
הוא אחראי לוואקום שישראל יצרה בעזה, ואקום שמאפשר לחמאס לחזור להשתלט על האזורים שפינינו ובעטיו מחריף הרעב ונהרגים חפים מפשע. הוא אחראי, ואחראים איתו כל חברי קבינט המלחמה, אם הזהירו ואם לא הזהירו.
מותם של שבעת עובדי ארגון הסיוע WCK אילץ ממשלות בעולם לומר, עד כאן. הוא קבר, זמנית או סופית, את אופציית רפיח. חוסה אנדרס, השף שעומד בראש הארגון, הוא אחד האישים האהובים ביותר על הצעירים הליברלים בארצות־הברית. ביידן לא יכול להפסיד אותו. הטעות במקרה הזה כולה נחלת צה"ל, אבל לדעת הקהל במערב נוח לתלות את האשמה בנתניהו. בירושלים מפגינים נגד נתניהו האיש; בעולם מתעבים את נתניהו הסמל.
"די", בכותרת ענק, אומר מאמר המערכת בשער היומון הבריטי "האינדפנדנט". "השבעה שנהרגו הפכו לסמל לכל האי־חוקיות וההפקרות שבה מנהל נתניהו את המלחמה. הגיע הרגע לעשות כל מה שנדרש כדי להכריח את ישראל להפסיק את המלחמה".
אני לא חושב שממשלת ישראל צריכה לקבל הוראות מעיתון בריטי. גם לא ממשלות העולם. אבל אולי הגיע הזמן לעשות את חשבון העלות/ תועלת, מה עוד נותר לנו להרוויח מהמשך הלחימה בעזה ומה אנחנו מפסידים. גם חטפנו מכות; גם אכלנו את הדגים המסריחים; מה בצע להמשיך עד שנגורש מהעיר.
הטור המלא של נחום ברנע מחכה במוסף לשבת בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
