תמר קדם סימן טוב, מייסדת קבוצת הווטסאפ "כל אמהות ניר עוז", הייתה הראשונה לשלוח את ההודעה: "חברות אהובות. כולן בסדר? מישהי צריכה עזרה?". זה היה בשעה 6:32. שלוש שעות בלבד לאחר מכן הספיקה לכתוב שם את ההודעה האחרונה בחייה, כשהמחבלים נכנסו לביתה ורצחו אותה, את בעלה יונתן (ג'וני)ושלושת ילדיהם שחר וארבל בנות החמש
וחצי ועומר בן השנתיים. משפחה שלמה שהפכה לסמל.
בשעה 9:47 היא כתבה: "ירו בנו". בשעה 9:48 "אני פצועה". היום, יותר מחודשיים אחרי הטבח בניר עוז, תמר עדיין רשומה בתור מנהלת הקבוצה. הטלפון שלה נותר מאחור והוחזר למשפחה. הקבוצה פעילה, אבל שקטה הרבה יותר.
לאט־לאט היא התעוררה לאחר המעבר לעיר המקלט אילת, ובשבוע שעבר היה בה העדכון השמח הראשון: אביטל דקל חן הביאה לעולם את בתם השלישית. הקבוצה התמלאה בברכות מזל טוב. אבל גם שמחה כזאת כבר לא נקייה מעצב ודאגה. בעלה של אביטל, שגיא, נמצא עדיין בשבי חמאס.
היא נקראת "כל אמהות ניר עוז" אבל בפועל היא כללה גם את הסבתות ואת הרווקות. מרחב נשי תומך שבו כל אחת יכולה להתייעץ, לבקש עזרה או סתם לחלוק חוויות. אבל ב־7 באוקטובר קבוצת האמהות הפכה לקבוצה של כאב וצעקות לעזרה.
הכתבה המלאה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן