אומרים שזה זמני, שתכף יעבור לנו, שהנה כבר עבר. אני אטען שלא; אני אטען שהזהירות החדשה הזו שבה אנחנו נוהגים זה בזה היא כאן כדי להישאר. אתם לא תצעקו על מי שאולי איבד בן משפחה בעוטף עזה או בצפון, או מכיר משפחה של חטוף, או סתם יוצאת מדעתה מרוב דאגה לבן שהוא עכשיו "בפנים", כמו שהתחלנו לקרוא לזה.
וזה לא שלא צועקים ומעליבים גם עכשיו; וזה לא שישראלים ערלי־לב וגסי־רוח, שמשהו בהם נאטם והשתבש לצמיתות, לא מקללים משפחות חטופים. זה רק שהם מיעוט מבוטל. רובנו השתנינו קצת, והשינוי הזה מורגש ברחוב הישראלי, גם אם עדיין לא בערוץ 14. ואיכשהו ישראל עצמה נראית קצת שונה. לפעמים הרבה.
היא ארץ יפה. היא ארץ מובטחת שמסוגלת – אם רק ניתן לה – לקיים.
ואני לא כותב את זה במתק שפתיים מזויף של ציונות דתית שמנסה להזמין אתכם לשבָּת או להתעמקות בפרשת השבוע – לא שיש בזה משהו רע (יש בזה, לרוב, משהו משעמם). אני כותב את זה כדי להגיד שיופיו של המקום הזה – שמתם לב לשקיעות בזמן האחרון? לקשתות בענן? – ואיכויותיהם הפנימיות של חלק ניכר מאנשיו, הפכו פתאום בולטים ונוכחים ומורגשים יותר.
אפשר לקום ולהתהלך בארץ, אבל אפשר גם להישאר במקום ועדיין לראות לא מעט מהיופי הזה. הוא היה שם תמיד, כנראה.
אבל רק אחרי שהחשיך כל כך בחוץ, הצלחתי לחזור ולהבחין בו
הטור המלא של רענן שקד במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
