בשישי שעבר, לפנות ערב, הגיעו המבשרים ליישוב הבדואי חורה, השוכן מצפון־מזרח לבאר־שבע. "קצין ושני חיילים", מספרת לילה א־טלאלקה, אמו של סאמר פואד א־טלאלקה (25), שנחטף ב־7 באוקטובר לעזה והיה אחד משלושת החטופים שהצליחו לברוח משוביהם אך נורו בשוגג על ידי צה"ל. כשראתה את לובשי המדים בפתח ביתה, עלה חיוך על שפתיה.
"זה היה החיוך הראשון שלי אחרי 70 ימים של דאגה", היא מספרת. "בכל הזמן הזה לא אכלתי, לא שתיתי, לא ישנתי ולא עשיתי שום דבר ממה שאדם חי אמור לעשות. רק ישבתי בבית והתפללתי לאלוהים שישמור על סאמר שלי וחיכיתי לרגע שהוא יחזור".
למה קיבלת את המשלחת הצה"לית בשמחה?
"בגלל שזה היה משהו חדש בשבילנו. מאז השבת השחורה אף נציג של צה"ל לא בא אלינו הביתה. חשבתי שאם סוף־סוף באים אלינו – לא אחד, שלושה – אולי יש חדשות טובות. אולי זה סימן שבקרוב תהיה פעימה".
מה אמרו לכם אנשי המשלחת?
לילה מנמיכה את סנטרה כמו מבקשת להיבלע בגלימה השחורה שעוטפת אותה. "מה, לא שמעת מה קרה?"
ברור ששמעתי, כל העם שמע, אבל אני תוהה אם כבר בשישי שעבר נאמר לכם שסאמר ושני חבריו לשבי – אלון שמריז ויותם חיים – נהרגו מאש כוחותינו.
"כן, זה מה שהם אמרו, אבל אני לא זוכרת את המילים בגלל שאחרי כמה דקות התעלפתי. בעלי הזעיק אמבולנס שלקח אותי לסורוקה. בשבילי זה היה כמו שידור חוזר של 7 באוקטובר. גם אז, בשמונה וחצי בבוקר, כשקיבלנו בווטסאפ את התמונה של סאמר בעזה, איבדתי את ההכרה ולקחו אותי לבית חולים".
האבחנה, לדבריה, הייתה "התקף חרדה. פתאום התחלתי לרעוד והרגשתי שאני לא נושמת בגלל שנגמר לי האוויר. אבל התקף החרדה של 7 באוקטובר היה קל יותר מזה שקיבלתי בשבוע שעבר מפני שעוד הייתה לי תקווה. אחרי שהודיעו לי שסאמר שלי כבר לא בין החיים הרגשתי שהדם כבר לא זורם לי בוורידים. מה זה 'איננו'? מה זה 'נורה'?"
הכתבה המלאה במוסף לשבת בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
