בשבת ההיא, בחמש וחצי לפנות בוקר, התעורר קאי לבאן בבכי. הוא היה אז בן עשרה ימים בלבד. יממה וחצי אחרי הברית. אמו, איימי, הוציאה אותו מהעריסה שבחדר השינה שלהם, המשמש גם כממ"ד, ועברה איתו לסלון ביתם השכור שבקיבוץ נירים. איימי הניקה את קאי בסלון, ואז החזירה אותו לעריסה שבממ"ד, שבו ישן אוריאל, בעלה. "הלכתי לשתות, ובדיוק כשחזרתי לממ"ד התחיל צבע אדום", היא משחזרת. "קראתי לאמא שלי, דבורה, שישנה בחדר העבודה שלנו, ותפסתי את למון, הכלבה שלנו. אמא שלי עוד ניסתה לתפוס את מיקי, הכלב שלה, שהתחבא מתחת לספה. אמרתי לה 'לא נורא, עשר דקות ונצא'. זו הייתה השגרה שהכרנו. כשמתחיל צבע אדום מסתגרים בממ"ד ואחר כך יוצאים וממשיכים את החיים. עברו עשר דקות וזה לא נגמר. אזעקה רדפה אזעקה, בומים בשרשרת, כבדים מתמיד. התחלנו להבין שזה לא צחוק מה שקורה פה".
בחלומות השחורים ביותר היא לא העלתה בדעתה שהמחבלים יגיעו עד אליהם, יירו בזכוכית המשוריינת של הממ"ד וכשלא יצליחו לפרוץ אליו - יבעירו את ביתם. במשך שמונה שעות הם התבצרו שם. איימי ואוריאל החזיקו את ידית הדלת בכל כוחם בזמן שדבורה מינץ, אמה, אספה לחיקה את נכדה קאי, והרגיעה אותו כשבכה. "אני מניח שהמחבלים ראו שלוש אפשרויות", אומר אוריאל. "הם קיוו שנישרף עם הבית; או שניחנק מהעשן; או שבגלל העשן נקפוץ החוצה דרך חלון הממ"ד, ואז הם יתפסו אותנו. שום דבר מהדברים האלה לא קרה".
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן