אלמוג בוקר היה שם לפני כולנו. 25 דקות לתוך השידור הראשון שלו במלחמה, בסביבות שבע ומשהו בשבת השחורה ההיא, בוקר עשה את מה שכולנו נעשה רק כמה שעות אחר כך: התפרק.
"היינו אצל ההורים של אשתי במושב תקומה, רצתי לאוטו בטירוף תחת אזעקות כדי להביא משם עמדת שידור ניידת, עליתי לשידור, אבל הדבר הכי משמעותי היה טלפון שהספקתי לעשות לקצין הביטחון של המועצה שלנו, שאמר, 'אלמוג, נוחתים עליי מחבלים ממצנחי רחיפה'. 40 שניות שיחה איתו נתנו לי להבין באיזה אירוע אני נמצא, אחרת הייתי מושך 20 ומשהו דקות בדיווח על כמה רקטות ובזה נגמר הסיפור. כששמעתי את זה, הודעתי מיד, 'חברים, יש פה אירוע אחר לגמרי'. ותוך כדי אני מקבל הודעות: 'תציל אותי'. 'שומעים את המחבלים בחוץ'. 'תזרים כוחות אלינו'.
אני אומר לעצמי, בסדר, אנשים קצת בלחץ, אבל הצבא שם, יש כוחות, הם עוד רגע יגיעו. ולאט־לאט אתה מתחיל לקלוט שאין צבא. אין עם מי לדבר. אף אחד לא עונה. הם לבד. משכתי את השידור, העברתי לאור הלר, עניתי לכל ההודעות, ואז אילת אשתי יוצאת אליי החוצה, ואני מתפרק עליה בבכי. פשוט מתפרק בבכי. אני אומר לה, אילת, זה מאות אנשים. זה החברים של הילדים. זה ההורים שלהם".
הכתבה המלאה בגיליון "7 לילות" במוסף סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן