אז, בכרם התימנים
נולדתי ברחוב נחמיה 17, בשכונת כרם התימנים בתל־אביב, לסעדיה ולשרה. אמא שלי ילדה 15 ילדים. ארבעה מתו ממחלות בילדותם, אחות אחת נחטפה, ונשארנו עשרה. אני חושב שאלו שלא עושים הרבה ילדים, מחמיצים. אבא שלי, שהיה פקיד בבנק אנגלו־פלשתינה וגדול בתורה, בנה במלחמת העצמאות בניין של שלוש וחצי קומות. אנחנו גרנו בקומה השנייה, ואת הקומה הראשונה והעליונה השכרנו כדי להשלים הכנסה. בשנת 57', בהיותי בן עשר, הוא קנה בעזרת הבנק דירה ברחוב כצנלסון 19. היו בה שלושה וחצי חדרים לעומת השניים שהיו לנו בכרם, וזה היה, כמו שאומרים ביידיש, לוקסוס.
7 באוקטובר שינה גם את המוזיקה
כמה שבועות אחרי 7 באוקטובר הופעתי ליד אוהל משפחות החטופים בקפלן ביום הולדת תשע לאוהד מונדר-זכרי המתוק, ושרתי את "כשתבוא", שיר שנכתב לרון ארד ושאני פותח איתו מאז תחילת המלחמה את רוב ההופעות, בתקווה שהחטופים יחזרו במהרה. בני המשפחה שלו מאוד התרגשו, גם אני. היו לי דמעות בעיניים. מאז תחילת המלחמה כל איש ואישה אומרים לעצמם, אם הייתי בשבי חמאס לא הייתי שורד נפשית ופיזית, אבל לאדם יש מטבעו תעוזות נפש שאתה לא יכול להאמין שהן קיימות בו. אני חושב על ניצולי השואה שהגיעו למצב הכי משפיל. הנאצים ימח שמם וזכרם עשו את הנורא מכל, אבל הם הגיעו לארץ והקימו משפחות.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן