עלמה גוב היא כוכבת מסוג אחר. כזו שבדירת החדר שלה בדרום תל־אביב, שאליה עברה לפני חודשיים, יש ציורים של חברה, לצד ציור של קדישמן שקיבלה במתנה. כזו שבערימת הספרים שלה יש דוד אבידן, יהודה עמיחי ולאה גולדברג, שמספר שיריה היא מקריאה לי לפתע, כאילו אינה שייכת לדור שנולד עם מסך ביד וחיבה יתרה לדאקפייס. פיה קסומה שנשבעת לי שהיא בת 22, אם כי נדמה שנולדה בעשור אחר. "כל הספרים הם מסבא שלי, שהוא איש של מילים", היא מודה, "אני קצת דיסלקטית, אז מהרגע שהבנתי איך כותבים לא הפסקתי, ותמיד הייתי מגיעה אליו עם שירים ארוכים. הוא אמר לי, 'עלמה, שיר טוב. זה שיר קצר, שיר שמעבירה בתוכו מהות במעט מילים'".
אני מדברת איתך וחושבת, אולי אנחנו עושים לדור הזה עוול?
"אני גם אוהבת לעשות לדור שלנו עוול. אני גם מתכתבת באימוג'יז. אני גם כל היום באינסטגרם. אין אותי במחקרים, אבל נניח בניינטיז כולם הקשיבו לאותה מוזיקה, ועכשיו הספוטיפיי מתאים לכל אחד את סגנון המוזיקה שלו, אנשים מקשיבים למוזיקה מטייוואן ומישהו אחר מקשיב למוזיקה דרום־אפריקאית, ויש כל כך הרבה סצנות ועושר תרבותי שקשה להתאגד סביב משהו אחד. אני מדברת להרבה אנשים בגילי ומוגזם להגיד שאני קול של דור, אבל חלק מהאנשים מתחברים לזה, כמו שאני מעולם לא הקשבתי לכוכבות פופ בגילי, אז האם הן קול של הדור שהוא אני? לא. אולי אנחנו פשוט הרבה יותר אינדיבידואליים מכל דור שאי פעם היה כאן ולכל אחד יש את ההזדמנות להיות מה שהוא".
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 לילות" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
