מתחילת המלחמה עוסק מוסד יד יצחק בן־צבי, הכפוף למשרד המורשת בראשותו של השר עמיחי אליהו, בתיעוד ובאיסוף החפצים מבתי העוטף. זוהי עבודה קשה ורגישה. לא רק שהבתים היו בעצם זירות רצח, אלא שלשורדים וקרוביהם לא הייתה תמיד הפניות לטפל בחפצים ההרוסים, המפויחים והשרופים. עם הזמן פשטה השמועה על ציידי הזיכרון, שיעזרו בבוא היום להקים את חללי ההנצחה בכל יישוב. כל פריט שמוציאים היום מבית יקבל, כמו בכל מוזיאון בעולם, מספר קטלוגי, וגם יתועד במערכת "אשמו"ר" – איסוף שימור מידע ורישום. אנשי רשות העתיקות שחברו לפרויקט צילמו כל בית בתלת־ממד, כולל מיקום ג'י־פי־אס, כדי שתמיד אפשר יהיה לראות איך הבית נראה לפני הפינוי או ההריסה, ומה היה מיקום החפץ בחלל. רק אז נכנסים אנשי יד יצחק בן־צבי, מסמנים פריטים חשובים, ו"הקסדות הכחולות" מפנים".
יש מכנה משותף לחפצים שאתם אוספים?
ד"ר נירית שלו־כליפא: "כן, הם מוגדרים כ'חפצי טראומה'. כלומר, חפץ רגיל ושגרתי שעבר שינוי בעקבות אסון. פינג'אן שרוף או מעוות שכבר לא יעשו בו קפה; פינת אוכל שחולצה מבית, כולה שרופה עם כל הצלחות עליה; רצפה מחוררת כדורים. ברגע שהיא תהיה בתצוגה, יש לה כוח עצום. דווקא כי היא יצאה מההקשר".
הכתבה המלאה מחכה בגיליון יום כיפור של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
