החדר היה שקט בצורה מפחידה. המשפחות פשוט ישבו ושתקו בלי להגיד מילה, ובדממה הזאת יכולת להרגיש את כל הרגשות הכי כבדים. מין קוקטייל זוועתי כזה של ייאוש, געגוע, חרדה וחוסר אונים כמו שיכולה להרגיש רק אמא שהילדה שלה נמצאת במרחק פחות משעה נסיעה ממנה, ובכל זאת רחוקה מהישג ידה כאילו נלקחה לגלקסיה אפלה מעבר לשביל החלב. לא, לא היה שום מקום לדפוק שם נאום ארוך, בטח לא אחרי שנתת להם לחכות לך שעה. המשפחות האלו בערו מרוב רצון להביע את הכאב שלהן ולבקש בקשות מהממשלה שלהן, ובכל זאת הם ישבו שם והאזינו בשקט כמו ניצבים עצובים, כמו הקהל הכי שבוי שהלב שלו שבוי ממילא.
כבר חשבתי שהכנס יתחיל, אבל אז עלה גל הירש, ואני כותבת את הדברים הבאים עם המון חשש לעשות לו עוול. ובכל זאת, זה מה שראו עיניי. לא רק שהאיש נאם נאום אפילו עוד יותר ארוך מול משפחות שעוד לא נתנו להן להשמיע מילה, הוא גם נשא נאום שפשוט נשמע יהיר, מנותק, חסר לב אפילו. הוא לא אמר "אני מצטער שזה קרה לכם", "אני מבין כמה זה קשה". במקום זה, הוא עמד שם במעיל נפוח בסטייל צבאי ודי נזף בהם שהם צריכים לגלות סבלנות ולהבין כמה זה מורכב. זה קצת הרגיש כאילו הוא מתייחס למשפחות החטופים כמו אל טירונים מפונקים בפלוגה שלו שהעזו להתלונן שאין מים חמים במקלחות, ולא כמו אל אנשים שבורים שהילדים שלהם עוברים בדקה הזו עינויים אצל האויב.
כשהאמא שבאתי איתה יצאה בחזרה למונית של הנהג המתנדב, היא עדיין הייתה מקסימה ואצילית, אבל נראתה כאילו שהוציאו ממנה באגרוף את כל התקוות שלה. "זה היה טיפה מאכזב, לא?" אמרתי לה, "כן", היא אמרה כשהעיניים שלה רחוק־רחוק בנוף שבחלון, "ובכלל לא נתנו לי לדבר". ואז נזכרתי בעוד פרט, איך היא הגיעה לשם ומיד ניגשו אליה שלוש קצינות נפגעים מהמטה הרשמי, אבל מה? הן לא ידעו איך קוראים לאמא של החטופה, לא ממש ידעו מי הבת החטופה, וגם ביקשו מהאמא את הטלפון שלה, פשוט כי עוד לא הייתה ברשימות שלהן. תארו לעצמכם, חודש ומשהו אחרי האירוע, ולמטה של המדינה עדיין לא היו משום מה כל מספרי הטלפונים, הפרטים, סיפורי החטיפה של כל המשפחות.
הכתבה המלאה במוסף ״7 ימים״ בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
