ושמטרת־העל היא להישאר בעבודה, לא חשוב על מה, והעבודה מחזיקה בידיה את הדבר היקר והשביר ביותר – חייהם של אומה ואזרחיה – עלולים לקרות האסונות הגדולים ביותר; למשל 101 חטופים שנשארים בשבי כי מטרת־העל של הממשלה היא לא "להחזיר את החטופים" או "להחזיר את תושבי הצפון בבטחה לבתיהם" או "לפרק את חמאס", אלא להישאר בתפקיד.
וכשמוכרים לנו עקרונות, ערכים ותפיסות עולם – לכאורה מה שפוליטיקה אמורה להיות עליו – ומתברר שמתחת למכסה המנוע אין שום מנוע מלבד אופורטוניזם אישי וציני (נוסח סער), ולפעמים סתם מגומגם ודחלילי (נוסח גנץ), אנחנו מאבדים עניין ואמון באירוע הפוליטי כולו. כי הכל שקרים, לא? אם בני אדם שמתיימרים להיות רציניים ולייצג משהו מהותי מסוגלים להיישיר מבט למצלמה, לחתום על מסמך, להתחייב בקולם, ואז לעשות ההפך – מה בכלל הטעם להיות חלק, אפילו כקהל פסיבי, מהמופע הריק וחסר המשמעות הזה?
הטור המלא של רענן שקד מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
