קוראים לו מנחם מנדל וייל, אבל אף אחד לא קורא לו ככה, מסתפקים במנדל. אולי בגלל שחזר בשאלה ושמו המלא, זיכרון ילדותו במשפחה חב"דניקית בשיקגו, אינו רלוונטי לחייו החדשים. אולי בגלל שמנדל נשמע כמו כינוי חיבה, ובמרכז "חוזרים לחיים" בבית החולים שיבא, המטפל בפצועי מלחמה ובו מאושפזים נכון לכתיבת שורות אלו כ־70 חיילים ואזרחים, כולם אוהבים את מנדל. הוא כבר השתחרר מאשפוז אך עדיין מגיע לטיפולים תקופתיים על הקורקינט החשמלי שלו, ונדמה שהוא מוכר במקום יותר מאשר מנהלי המחלקות. רופאות, אחיות וחיילים מאושפזים הפכו את מנדל למזוזה, ולא חולפים על פניו בלי להדביק לו נשיקה. יש לו שיער בצבע השמש, עיניים בהירות, וחיוך שמצליח בלי להתאמץ להסתיר את מה שקרה ב־12 בדצמבר. רק תליון קטן, המתנדנד מעל חזהו ועליו תמונתו של סמ"ר אוריה יעקב ז"ל, חברו שנפל, יספר.
"היינו בג'באליה, בדרך למשימה, הלכנו בין הסמטאות, ואני הייתי בחיפוי מאחורה עם חבר שלי, אוריה", נזכר מנדל, "אחרי שהצוות השלישי התחיל את הדילוג, לא עברו כמה שניות והיה פיצוץ אדיר. עפתי כמה מטרים וישר שמעתי צפצופים באוזניים. שניה לפני זה אנחנו בשיא הביטחון, אנחנו מקצועניים, ופתאום אני לא מצליח לקום או לזוז, עם רסיסים ברגל, בבטן וביד". הוא חושף צלקת לאורכה של בטנו, קעקוע שיזכיר לו גם אם ינסה לשכוח, וממשיך לספר, "מזווית הראייה שלי, כשאני על הרצפה, לא יכולתי להבין מה קורה סביבי. אם תוקפים אותנו, אם הלך עלינו, לא יודע. חשבתי על שני דברים. דבר ראשון על המשפחה והחברים. חשבתי מה זה יעשה להם אם לא אחזור הביתה. דבר שני שעבר לי בראש זה 'בואנה, אני בן 21, סיימתי תיכון, הלכתי למכינה, התגייסתי לשירות משמעותי, וזהו? ככה זה נגמר?'"
מנדל הוא סלבריטאי שיקומי, אבל לפחות בשעת צהריים של אחד הימים באמצע חודש מארס, כשעישן סיגריה מחוץ למרכז השיקום, הוא לא היה המוכר ביותר. לא רחוק ממנו עמדו שני אנשים, אחזו בגיטרה כמו מריאצ'י, ופרטו. למולם התקהלו מספר נערות במבנה המקובל לסלפי. כשהתפזרו, הותירו חשופים את חברי "הפרויקט של רביבו", שלישייה שהחל מתחילת העשור הקודם הכניסה את הנוסטלגיה המזרחית אל המיינסטרים. בעוד זמן קצר יעלו למרפסת בקומה השנייה של המחלקה ויעשו את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב – להרים.
הכתבה המלאה בגיליון החג של ידיעות האחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 17:51, 18.04.24
