הכל התחיל לפני כמה חודשים, כשאבא שלי סיפר לי שמתארגן כנס משפחתי גדול. הכנס של משפחת ליננברג, המשפחה הענפה של רבקה, סבתא שלי שנפטרה אבל נשארה האישה שאני הכי אוהבת ומעריצה בעולם. לסבתא שלי היו שני אחים וארבע אחיות. שבעה ילדים עניים כעכברי מחרשה שנולדו באיזו עיירה ברוסיה של אז, כזו שבאדמה שלה גדלו רק תפוחי אדמה ושמיר. כשהם עברו לירושלים, הם מצאו דירת חדר ובה הצטופפו כולם. הילדים נאלצו לגרור את המזרנים שלהם אל אדן החלון ולישון שם כמו גורי חתולים מרוב צפיפות.
שבט ליננברג תמיד סיקרן אותי מאוד. היו בו טיפוסים מאוד מעניינים. כולם כבר הלכו לעולמם, אבל הצאצאים שלהם ממשיכים לערוך כנסים ולגולל שם את עלילותיהם. בפעם האחרונה שבה פגשתי את המשפחה המורחבת, הייתי בת 11. אני לא זוכרת הרבה מהכינוס הזה, רק שהגעתי בחולצה בצבע פונץ' בננה. אין מה לעשות, אירועים משפחתיים גדולים זה משהו שההורים נוהגים לגרור אותך אליו כנגד רצונך כילדה. כדי להוסיף על מה שאני מרגישה, גם אבא שלי כאן, והנה, כבר אני נשרכת אחריו ומצייצת, "אבא, אתה רוצה שאני אביא לך קפה?" ממש כמו הילדה החנפנית שהייתי, רק שעכשיו כבר יש לי המון קמטים על הלחיים וגם אחד חדש ושנוא על הגשר של האף. לא אשקר, גם ככה קשה לי לפעמים לפגוש ברחוב אנשים שהכירו אותי צעירה ולראות לשנייה את הבזק הצער החטוף שחולף בעיניהם כשהם חושבים "וואי, כמה היא הזקינה", אז אשכרה ללכת למשפחה שבפעם האחרונה שבה היא ראתה אותי הייתי ילדונת עם רגליים רזות כמו מקלות? זה פשוט פער גדול מדי לגשר עליו.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
