נשאלת השאלה איך הגענו למצב שנפתלי בנט אמור להיות הדאוס־אקס־מכינה של הטרגדיה הישראלית הגדולה. איך הפך בנט לתקווה הפוליטית בעולם שבו הממשלה עושה את המוות, והאופוזיציה עושה הכל מלבד את המוות. ויש לזה תשובה אחת: בנט הוא תקוותם של חסרי האונים. וחסרי האונים הם רובנו.
וחוסר האונים הזה – התחושה הכפותה הזאת – הוא משהו שאין לנו כוונה להתרגל אליו. האופציות הגרועות מול חוסר האונים הן לעשות טלפונים למתווכי דירות בלרנקה, לעבור לנהל חיים שלמים סביב התפתחויות "המרוץ למיליון" או לשקוע ביגון. האופציה הנאיבית היא להגיד "נבנה מחדש ונבריא הכל תכף אחרי שנביא מיליון איש לקפלן"; והאופציה הריאלית היא להרגיש את חוסר האונים הזה, לגעת בו, להכיר אותו טוב מספיק כדי לחפש ולמצוא את המהלך ההודיני שיאפשר שחרור ממנו. לא יודע אם קוראים לו נפתלי בנט – או כל שם מסוים אחר – אבל בטוח שהוא שם, מעבר לאחת הפינות. באחד הימים עכשיו, כמו שדילן כבר כתב פעם, אנחנו נשתחרר.
הטור המלא של רענן שקד מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן