שהם סמיט כותבת על נווה שוהם, בן ,8 שנחטף עם הוריו, אחותו יהל וסבתו:
בוקר אוקטובר אחד, בכוכב כדורגל שבמרחק מיליון שנות אור מבתי הקיבוץ הדרומי, התעוררו התושבים בבהלה למשמע אזעקה מפלחת אוזניים. למרבה המזל — אוהו, איזה מזל! — הכוכב עדיין לא צויד במערכת כיפת ברזל, ולכן העצם הבלתי מזוהה, שעשה את דרכו במסלול בליסטי היישר אל האצטדיון הלאומי, לא יורט. ברכות נחת על כר הדשא ושם, בדיוק בלב המעגל שבלב המגרש, נח לו (בשלווה) עד שלזירה הגיעו, ויש לומר, בבלגן גדול:
כבאיות ואמבולנסים (מהר מאוד נתחוור כי אין בהם צורך).
שיירת ניידות משטרה (אף הן נתגלו כמיותרות).
ואחרונים חביבים, ולמעשה ראשונים לפרוץ אל המגרש ולשעוט קדימה (כאילו הם שואפים להבקיע גול): נשות ואנשי צוותי השידור. כולם (למעט עיוורי הצבעים שבהם) הבחינו כבר מרחוק בצבעי האדום־לבן שגרמו גם לליבותיהם לדהור.
"לא ייאמן כי יסופר!"
"לא יסופר כי ייאמן!"
"זה לא עב"ם!"
"זה שחקן!"
"ולא סתם! זה ילד הפלא של הפועל באר־שבע!"
"נכון! ראיתי אותו בטֶרְנֵר, בהרכב הפותח מול... אוף שכחתי..."
"אתה תמיד שוכח..."
"ואתה זוכר? נו, נראה אותך! מה שמו?"
"שכחתי".
"אתה רואה! זה לא רק אני".
וכך זה היה נמשך אלמלא הציל את המצב קול שקט ורך שאמר: נווה שוהם.
