כמעט שום עדות לא נותרה בשטח. סרטי הסימון של המשטרה עפו ברוח ואתה נדרש ללכת ברגל בשולי הכביש ולסרוק אחר ציוד רפואי זרוק כדי להבין היכן זה קרה. היכן רוני שקורי נהג ביונדאי המשטרתית, איבד שליטה וסטה איתה לשוליים. שקורי מסדנת תיקון הרכבים נהג, לידו ישב קצין ההדרכה אריק בן אליהו ומאחור הדסקאית הדס ברנץ מלשכת המודיעין. ככה כל יום: שקורי שגר בשדרות אוסף את בן אליהו מקריית־גת ואחריו את ברנץ משדה משה ויחד הם נוסעים לתחנת המשטרה בחברון, שם שלושתם שירתו.
שקורי שאיבד את בתו מור היה מדבר עליה. איש מופנם ושקט היה, אבל שם ברכב עם החברים, בנסיעות היומיומיות לעבודה - שם הוא הרגיש בנוח לדבר. לספר על מור שלו שנלחמה כמו נמרה על גג תחנת המשטרה של שדרות, העיר שבה נולדה וגדלה, בבוקר המקולל של 7 באוקטובר. והוא שגר כמה מאות מטרים בלבד משם שמע הכל, את כל היריות, הוא ואשתו איילה, והוא לא יכול היה לעשות כלום. רק לשמוע את קולות הירי ולדבר איתה בטלפון ולקוות שזה ייגמר טוב. והנה כמעט שנה עברה והוא כבר חזר לעבודה, לשגרה. אפילו נסע לקרוז באירופה עם אשתו ועוד שני זוגות חברים וחזר לפני שבוע מאושר, פעם ראשונה שראו אותו מחייך. ופתאום הרכב הזה מאחור שנדבק אליו ומשום מקום נפתחת אש תופת והם כולם נפגעים מהקליעים שחודרים את הפח והאוטו סוטה ונעצר בתלולית עפר קטנה. ליד סלע גדול, בדיוק היכן שקצין המשטרה ברוך מזרחי סטה עם רכבו לפני עשר שנים אחרי שנורה מהמארב ומת.
הכתבה המלאה מחכה במוסף לשבת בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
