אז אנחנו עובדים, לומדים, מבלים, מתכננים, רואים ריאליטי, רואים נטפליקס, רואים למירי רגב את הכלומניקיות. מתעקשים לנשום אוויר שאין. זו בחירה אזרחית טריוויאלית לכאורה, אבל אמיצה ומשמעותית: לקיים ודאות במקום שאין בו כזו. גם אם ודאות קטנה. גם אם ודאות שבין אדם לחברו (או חברתו, לא שופט), למקום העבודה שלו, לעצמו, להוצאת הכלב שלוש פעמים ביום.
ולפעמים, בימים מסוימים, הבחירה הזו בשגרה היא בחירה כמעט בלתי אפשרית. כי אם, למשל, גם אתם קמתם ביום שני השבוע, 7.10, מתוך דכדוך נורא, מתוך מה שהרגיש כמו דיכאון קליני, כאילו מישהו מחזיק לכם בכוח את הראש למטה, אתם יודעים על מה אני מדבר. כי ביום השנה ל־7.10 היה בלתי אפשרי להעמיד פנים או לעשות את עצמנו; האסון הלאומי שנגע, בדרך ישירה או עקיפה, בכל ישראלי, כמו חסם את מלוא האופק ביום הזה. שאב את מלוא האוויר. בסוף בכל זאת קמנו. עשינו את עצמנו עובדים או לומדים או כל דבר שהיינו אמורים לעשות. ובערב בחרנו, ברובנו, לצפות בטקס המשפחות. גם זו בחירה.
הטור המלא של רענן שקד מחכה בגיליון יום כיפור של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
