אנדריי קוזלוב הוא החטוף היחיד שדיברתי איתו שבכלל לא היה לו מושג שחוטפים אותו לעזה. "לקח לי בערך שבע דקות של נסיעה להבין שלא מצילים אותי אלא חוטפים אותי", הוא אומר, "שבע דקות שלמות נסענו במכונית עד שקלטתי שהאוטו לא נוסע לכיוון תל־אביב, אלא לכיוון ההפוך, לעזה. עד שהבנתי שהגבר המזוקן שיושב מאחורינו ומחזיק רובה הוא לא איזה איש כוחות מיוחדים מישראל שבא לחלץ אותנו. שזה מחבל".
כשהוא מספר את זה הוא מחייך לעצמו חיוך קטן, מריר קצת. זה חיוך של בחור בן 27 שקצת לועג לעצמו על הנאיביות שהייתה בו. על שהיה אופטימי ותמים מספיק להאמין שמישהו אשכרה יבוא ויציל אותו מגיא ההריגה. אחרי שמונה חודשים בשבי, אנדריי הוא לא הבחור ההוא מ־7 באוקטובר, זה שהאמין שהכל יהיה בסדר. הוא עבר הרבה יותר מדי בשבי – מכות, השפלות, התעללות גופנית ופסיכולוגית, ועכשיו הוא כבר דרוך.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
