ב־7 באוקטובר אליסף מימון הוקפץ בצו 8. בגדול, הוא כבר כמעט ארבעה חודשים מחפש את כוח רדואן. במסגרת האתר שהקמנו למילואימניקים ולעסקים שלהם, מישהו שלח לנו הודעה על אליסף, סיפר שהוא צייר וישמח שאנשים יכירו את עבודותיו. נכנסתי לאתר של אליסף ונדהמתי. הפער בין הלוחם שהוקפץ כדי לחצוץ בין המרים שבאויבינו אלינו לבין האמן הרגיש והמוכשר, הוא בעיניי, במובנים רבים, הסיפור הישראלי. בין היתר שלחתי את הלינק של העבודות של אליסף לפסיכיאטר חובב האמנות ד"ר אילן רבינוביץ', ששלח אותו לאשת האמנות יפעת גוריון, שהחליטה להציג תערוכה מציוריו של אליסף. הוא עדיין בצו 8 אבל קיבל שחרור כדי להגיע לערב שהתארגן לכבודו. זה היה ערב מיוחד.
אליסף היה שם עם מדים ונשק, נרגש מהדרך המוזרה שבה התגשם חלומו להציג תערוכה במסגרת "צבע טרי", דווקא בזמן שהוא אי שם בגבול עם חבריו לסוללה, הכי רחוק שיש מהצייר שהוא שואף להיות בימים רגילים.
כשהוא לא בצו 8 ולא מצייר, אליסף עובד עם אנשים עם מוגבלות. הוא בן 29 בלבד, אבל אני רואה בעיניו ובעיני חבריו הלוחמים שהצליחו להגיע לערב הפתיחה, שהן חרושות קרב, מותשות מדריכות מבצעית. הדור שלהם נושא על גבו את מלחמת הקיום הזו, ובערב הזה אנשים מרגישים שיש להם הזדמנות להחזיר.
ואמרתי לאליסף שדבר אחד ברור לי: לאויבים שלנו אין אירועים כאלה. אין עכשיו נוח'בה שמציג תערוכה בחאן־יונס. אליסף מגלם את הלוחם העברי שנשמתו בעליונים, וכשצריך הוא נקרא לדגל והופך למכונת ירי והגנה, מחרף נפשו עבור המולדת.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 15:12, 07.02.24
